יומן מלחמה (198).
כל השבת הייתי עסוק בעבודת השורשים של מיכאל בני. ישבנו יחד, הוא ביקש מתכון משפחתי, וקיבל את המתכון למרק העוף המנצח. העליתי בפניו את הסברה, שהמתכון הזה, המבוסס על שלושה סוגי בשר – עוף, בקר והודו – קשור בעובדת היותם של סבא רבא שלו ואחיו, סבא יוסף ודוֹד בנימין, בעלי אטליז בשדלץ בפולין, ואחרי כן בגבול בני ברק רמת גן.
בהמשך ביקשתי מבני ובנות המשפחה תמונות של סבא רבא ואחיו, וקיבלתי תמונות והרבה מסיפורי המשפחה. כך גיליתי לחרדתי שֶׁמה שנדמָה היה לי כל חיי כהצלה מושלמת של משפחת אמי בידי סבתי צביה היה מעשה של אוּדים ניצלים מאש. רוב בני המשפחה, שהייתה ענפה מאד משני צדדיה, נִספּו במלחמת העולם השנייה ובשואה. ביניהם לפתה את לבי רושקה, בת הזקונים של בינייה ומוטל, שנהרגה בהפצצות הגרמניות הראשונות על פולין, בספטמבר 1939.
על כך העיד דודי יואל דרור ז"ל: "זכור לי אחד הערבים, כשהגרמנים הפגיזו את העיר שדלץ ואת פולין בכלל. אבא ריכז את כולנו בפינת החדר וכיסה את כולנו בטלית על מנת להגן עלינו, שאם נהרג, נהרג כולנו ביחד לבל יישארו יתומים. בחוץ היתה בת של אחות אמי ביניה, ילדה כבת שתים עשרה או ארבע עשרה, שנהרגה בפתח הבית מההדף בהפצצה."
אגב, סבא יוסף כיסה את ילדיו בטלית בעגלה שברחו בה מפולין, כדי שלא יראו את גופות הרצוחים וההרוגים המושלכות בצדי הדרכים. איש חכם היה הסבא שלי, זכרו לברכה.
אני מספר זאת, מפני שאני חרד מן המראות החלקיים המגיעים אלינו מעזה. היום נהרגו תשעה מעשרת ילדיה של רופאה שם. מאז תחילת המלחמה נהרגו שם עשרות אלפי ילדים. מה שהתחיל כמלחמה צודקת, אחרי הטבח שביצע בנו החמאס ב 7.10, הִדרדר אחרי שישראל הפרה את הסכם הפסקת האש (כדי לא לממש את השלב השני של עסקת החטופים) למסע של אֵימה ושל הרג. אי אפשר לשאת את הידיעה הזאת, שבעודנו חיים את חיינו כברגיל – מלבד מי שבעלה/בנה נמצא בעזה – נהרגים שם רבבות נשים וילדים.
החמאס הובס זה מכבר. מנהיגיו חוסלו, התשתית הצבאית שלו נהרסה, המנהרות מפוצצות בזו אחר זו. אבל השלב החדש של המלחמה כעת בעזה, שבא אחרי שהפרנו ביודעין את הסכם הפסקת האש, מסכן את חיי החטופים ואת חיילי צה"ל – ופוגע פגיעה נוראה באוכלוסיית עזה.
מרחץ הדמים הזה חייב להסתיים בעסקת חטופים, בסיום הלחימה, במינוי חלופה אזרחית מפוקחת לשלטון האזרחי של חמאס בעזה ובשיקומה. אסור לנו להמשיך במה שאנו מעוללים שם כעת. זה מנוגד להיסטוריה היהודית, לערכי המוסר היהודי וגם לכל הגיון מדיני של מדינה שואפת חיים.
התכוונתי לכתוב על שאריות מזון והגעתי לכתוב על שְׁאֵרים שנותרו לנו אחרי מלחמת העולם השנייה ועל מלחמת עזה.
*
היום בצהרים מיכאל בישל לו ולאחיו פסטה. נשאר ממנה המון. הבטתי בקופסה המלאה ואמרתי לעצמי שאני לא זורק אוכל, גם לא לתרנגולות. הרי זה היסוד הראשון של החינוך שלנו כבני פליטים.
נזכרתי בסרטון של בלוגר אוכל שראיתי, ובו הרתיח תפוחי אדמה קטנים, שׂם כל תפוח בשקע של תבנית מאפינס, מעך אותו בתחתית של כוס, מילא במיני תוספות ואז אפה בתנור. אמרתי לעצמי, שאם הוא עשה זאת עם תפוחי אדמה, אני יכול לעשות זאת עם פסטה.
הכנסתי שלושה חופני פסטה למערבל המזון, יחד עם ביצה וחצי בצל שנותר מהכנת המנגל של ארוחת הצהריים. ריסקתי הכול, ריססתי בשמן את שקעי התבנית וריפדתי אותם בתערובת. לתוך מצע הפסטה הכנסתי תערובת גבינות קשות של מנחם רז, שנותרו לי מבר המצווה, עם קצת קוטג' כדי שיחזיק.
נותרו שלושה שקעים ריקים, ואז נזכרתי בחמש קוביות בשר טלה ועגל שנשארו לי מהמנגל בארוחת הצהרים ומעט קוביות של בטטה ותפוחי אדמה בתנור מארוחת ליל שישי. הכנסתי אותן למערבל המזון עם פטרוזיליה, בצל, זנב של פלפל ירוק חריף ורוטב סויה. מילאתי בתערובת הזאת את שלושת השקעים הנותרים.
ארוחת השיירים הזאת יצאה מצוינת. אכלתי אותה בתיאבון. אבל אז, כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, נזכרתי ברעב הנורא שעוברים החטופים בשבי חמאס, בתמונות מעזה היום, של המונים הצובאים על פִּתחהּ של מאפיית פיתות ונאבקים ביניהם על מזון, בסבא יוסף, שנאסר כשניסה לגנוב חתיכות בשר ממפעל הבשר שעבד בו, כדי להחיות את ילדיו, ובסבתי ואחותה שמכרו ירקות ויין בשוק כדי לשרוד, ונמוט בי לבי.
אין כאן שורה תחתונה. מלחמה היא תופעה איומה. בכל מקום ובכל זמן. אם היא נכפית עלינו אחרי טבח ואם היא מלחמת נקם, כיבוש וחורמה. ובאשר למזון, המלחמה כאן עוד עלולה להחריף, ואני שב ומפציר בכםן. גדלו מזון בעצמכםן, התרגלו לבשל ולאפות ולחיות מפרי כפכםן. לא סתם אני משקיע זמן רב כל כך במטבח ובעבודת הגינה. מנגנון ההישרדות של בן דור שני למשפחת ניצולים הוא שהניע אותי לכך, לא רק חדוות הבישול, האפייה, הגינון והיצירה.
שנדע ימים טובים כמה שיותר מהר. אמן.
