הוראת כתיבההקהילה הלהט"ביתחלומותיצירתיותכתיבה יצירתיתתהליך היצירה

תשמעו סיפור.

כבר שבוע ימים שאני נמצא בחופש. בחופשת כתיבה. הילדים מבלים בקייטנה בישוב, ובמקום שארוץ איתם לפסטיגל ולהצגות חנוכה נהנים מסדנת יצירה בנגרות, ביקור במוזיאון המדע בחיפה ועוד חוויות נפלאות. אני קם בבוקר, עושה כושר, אוכל ומתיישב לכתוב.

אני זקוק לחופש הזה.

השנה שלי נחלקת לסמסטרים. מספטמבר עד יולי אני מלמד 7-8 סדנאות כתיבה בשבוע, ובודק כ-50-100 עבודות מדי שבוע. הזמן עובר עלי בנסיעות, הוראה, בדיקת עבודות וכמובן הורות וטיפול בענייני הבית. בתקופה העסוקה הזאת הכתיבה מצטמצמת. מכתיבת פרקים ברומן הבא שלי אני עובר לכתיבת סיפורים קצרים, שירים ופוסטים. על הרומן אני עובד רק בחופשות כתיבה כאלה, כמו חנוכה, חופשת הסמסטר, בפברואר, ואז בחופשת הקיץ.

אז השבוע שכתבתי את מאות העמודים שכתבתי על גבי מכונת כתיבה, בחופשת הכתיבה הקודמת. עוד לא הקלדתי אותם למחשב. אחרי כן סיימתי עריכתו של ספר שהתעכב אצלי, ואז התיישבתי לעבוד על קובץ הסיפורים.

אנשים לא יודעים שאני כותב סיפורים קצרים. עשרות, אם לא מאות מהם, גנוזים אתי במחברותיי. אני כותב אותם על פי רוב במהלך סדנאות הכתיבה שלי, כאשר תלמידיי כותבים, או כשאני מתעורר משנתי עם חלומות סיפוריים. ויש לי כאלה הרבה. בזמן השינה מספר הסיפורים הפנימי שלי עובד נהדר. וכשיש לו סיפור טוב ביד הוא מעיר אותי בזמן כדי שאכתוב אותו.

אבל לעתים, החלום מביא רק חלק של סיפור. אני מתעורר עם זנבו של סיפור. ואז צריך לדעת, אינטואיטיבית, עם מה עלי לעבוד ולאיזה טווח זמן ולאילו עומקים.

כזה היה החלום שבעטיו כתבתי את "אשת הפיראט היהודי." קמתי בבוקר, זכרתי שחלמתי אישה שמסביב לשערה כרוכה בנדנה, פניה מלוכלכים ובפיה חסרות שיניים. מיד ידעתי שחלמתי על פיראטית יהודיה. הסקרנות שלי והנכונות לחקור משהו בעקבות חלומי, יחד עם ההתמדה, הביאו, מקץ חמש שנות עבודה, את הספר הזה.

אבל לא כול חלום מבשר רומן. ישנם חלומות לתסריט, למחזה או לסיפורים קצרים.

בשלושת הימים האחרונים זה מה שאני עושה. קורא סיפורים קצרים שלי, משכתב אותם, מתמצת ומוסיף עליהם. אבל הערב מצאתי את עצמי עושה משהו מעניין באמת. כותב סופים לסיפורים שחלמתי אותם.

אינני יודע עדיין מה טיבם. ודאי שאינני יודע מה טבעם. אבל אני מאוד נהנה מזה.

היו לי בעבר כמה חלומות על ראש הממשלה, שהעלו מתוכם סיפורים. הנה אחד כזה. שחלמתי מזמן.

נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי

אתמול, באמצע הלילה, נחטפתי על ידי אנשי המשמר החשאי של ראש הממשלה. הם באו ואספו אותי ממיטתי, שאני ישן בה בין בניי, והבהילו אותי במכונית אל תחנת הרכבת. שם העלו אותי על רכבת מיוחדת, נמוכה וממועטת קרונות, שנסעה בפנסים כבויים אל מעונם הנסתר של ראש הממשלה ואשתו, ביער ירושלים.

"תגידו לי, מה אתם רוצים מחיי?" ניסיתי לברר עם המאבטחים.

"לראש הממשלה נולדו היום תאומים, והם רעבים," השיב לי מאבטח לבוש בחולצה אפורה.

"ומה לי ולהם?" שאלתי, אפוף שינה.

"הם צריכים אוכל, והם לא אוכלים חלב אם," הסביר לי המאבטח, "אלא דם."

הבטתי בו המום. הוא חייך אלי חיוך מבהיל.

"ואתה נבחרת להיניק אותם."

חשבתי שאני מת. ראש הממשלה ואשתו בחרו בי להיניק בדמי את תאומיהם? כנראה שזה בגלל דברים שכתבתי עליהם בעבר. זו נקמתם בי, הבנתי.

ואז הסבתי את ראשי וראיתי, שבקרון יושבת שמאלנית אחת, גם עליה עומד מאבטח.

"גם היא נבחרה לתפקיד הזה?" החוויתי אליה בראשי.

"כן," ענה לי המאבטח, "נולדו להם בן ובת, תאומים. אתה תניק את הבן והיא את הבת."

באותו רגע עוד לא התגבשה בי ההבנה מה עומדים לעשות לי. ידעתי רק דבר אחד. אני חייב להתקשר לאבא שלי, להודיע לו שנחטפתי, ושהילדים בבית. שייסע מייד אלינו הביתה וייטול אותם תחת חסותו.

הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי וכמעט וחייגתי בו לאבא שלי, אבל המאבטח הבחין בכך וחטף מידיי את המכשיר.

"חכם גדול, ניסית להודיע למישהו שנחטפת," לגלג עלי. הוא הכניס את המכשיר לכיסו.

"בבקשה ממך, אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי, כדי שיטפל בילדיי," התחננתי.

"אתה לא מתקשר מכאן לאף אחד," השיב המאבטח בקול סמכותי.

הרכבת המשיכה לנסוע, עוברת במנהרה תת-קרקעית חשוכה ואז יוצאת מצדה אחר, אל מסילת ברזל, שהתפתלה בין הרים. לצידי הבחנתי בגבר מבוגר וסחוף פנים שיושב שם, ולידו סלים.

דחקתי לאיטי את ישבני על הספסל בכיוונו, עד שקרבתי עליו, כאילו מבלי משים.

"סליחה, אדוני," לחשתי, "אולי במקרה יש לך טלפון. אני חייב להודיע לאבא שלי שנחטפתי."

הוא הרים את ראשו העייף, שהיה שעון על מרפקיו, הביט בי בעיניו הקהות ואז הוציא בזהירות מתוך אחד מסליו מכשיר טלפון. זה היה מכשיר טלפון ישן של 'בזק,' לא מחובר לכבל.

החלטתי לנסות בכול זאת את המכשיר הזה. אולי יארע לי נס והוא יפעל.

הנחתי אותו בחשאי בינינו, על הספסל. ניסיתי לשלוח בו הודעת ס.מ.ס למכשיר הטלפון הנייד של אבא שלי, כך שהמאבטחים לא ישמעו אפילו את קולי מדבר בטלפון. אך ללא הועיל. המכשיר כמובן לא פעל.

בינתיים נעצרה הרכבת מול מעון ראש הממשלה, בניין חשוך החבוי בין עצים ביער ירושלים.

המאבטחים הורידו אותי ואת האישה האחרת מן הרכבת אל הרציף ונטלו אותנו עמם אל הבית פנימה. במבואת הבית קיבלו את פנינו רופא ואחות. הם הפשיטו אותי מחולצתי, השכיבו אותי על אלונקה, כבלו אותי אליה ברצועות, ואז נחפזו לתקוע ברזי עירוי בעורקיי.

"אני מצטער," התנצל בפני הדוקטור, "אבל אנחנו ממהרים. התינוקות כבר מאוד רעבים," הוא אמר.

רק אז הבנתי. הם עומדים לתקוע קשית בברז העירוי שחיברו לעורקיי. הבן של ראש הממשלה הולך לאכול את ארוחתו הראשונה מדמי.

הרופא כמו אישר את מחשבותיי. הוא הנהן.

"כן," אמר, "הילד צריך לאכול עשרה אחוזים מדמך מדי שלוש שעות. מצטער. אבל זה המצב."

ואז גלגלו את האלונקה והכניסו אותי אל החדר, שבו כבר ציפו, קצרי רוח, ראש הממשלה, היולדת ושני העוללים הרעבים.

*

     לילה טוב,

אילן.

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.