אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט.

    את הפתגם היידי המוצלח הזה ודאי רובכם מכירים. הוא צץ בי השבוע כמה פעמים. אחרי חמשה ימי חום ומחלה של מיכאל, שבהם שניהם היו בבית, כי הם אינם מוכנים ללכת לגן איש בלעדי רעהו (וזה היה בשבוע שעבר), ביום חמישי האחרון החזירו לי את דניאל מן הגן הביתה עם חום. אז את שישבת בילינו עם ילד חולה, שהתאושש לקראת יום ראשון. ביום ראשון שלחתי את שניהם לגן בלי חום, אבל בצהריים שב משם חולה. הסתבר לי שמיהרתי להסיק כי הבריא.

     לכן, גם אתמול שניהם היו בבית, ואבא הטוב שלי, שהיה אצלנו ביום ראשון, כדי שאני אוכל ללמד בתל אביב, הרחיב את שהותו אצלנו ונשאר עד היום אחר הצהריים, כדי לעזור לי עם הילדים. אז אתמול בבוקר נסענו כולנו לכרמיאל, כדי לשים את האוטו הפגוע במוסך ולקבל תחתיו רכב חליפי, ובעודי עושה כושר אבא בילה עם הילדים (כלומר הוטרף על ידיהם) בקניון ובמתחם ביג.

     הבוקר שניהם כבר היו בריאים לחלוטין. אני יצאתי בשש וחצי מהבית לתל אביב. אבא לקח אותם אחרי כן לגן. אחר הצהריים ירד לכיוון המרכז, ומי ששומרת עליהם מאז היא בת הקיבוץ.

     לקראת הפעם הראשונה שבאה לשמור שעות ארוכות כול כך על הילדים הכנתי לה ‘מכתב אהבה’, מכתב מפורט באשר להתנהלות עם הילדים ובעלי החיים בבית. גם התקשרתי פעמיים לראות שהכול בסדר. הפעם האחרונה הייתה כשעליתי על הרכבת של 20.59, בתחנת סבידור מרכז בתל אביב, כדי לומר לה שאגיע הביתה בסביבות 23.15.

     והנה, בעודי מגיעים לפאתי עתלית, פתאום נעצרה הרכבת על מסילתה.

    “נוסעים יקרים,” רעם קולו של נהג הקטר, “בשל חשש לפגיעה באדם עצרה משטרת ישראל את תנועת הרכבות בקו. זאת עד להודעה חדשה.”

     אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט, עלה בי שוב הפתגם היידי הזה. שחררתי את תלמידיי עשר דקות לפני הזמן, ביקשתי טרמפ מאחד מהם מן הכפר הירוק עד לתחנת סבידור מרכז, הכול כדי לעלות על הרכבת של 20.59 ולהגיע הביתה בשעה נורמלית. אז הנה, מישהו החליט לקפוץ בשעת ליל מאוחרת אל הפסים, והרכבת עוצרת.

     שלא נדע.

     התעכבנו כרבע שעה. כשהתחלנו נוסעים חלפנו על פני ניידות משטרה ושוטרים שעמדו ליד פסי הברזל, מאירים עליהם בפנסיהם. זה די מזעזע, לראות את זה. לחשוב מה הם מחפשים ומה הם עתידים למצוא. מזל שהרכבת טסה, עוברת. מזל שהרצון להגיע הביתה והגעגוע לילדים ממסכים את זה.

     במצב הפקקים הנוכחי, הרכבת היא כלי התעבורה היחיד לתושבי הצפון, המבקשים לעבוד במרכז. אבל זו ברירה מחורבנת. הבוקר נסעתי ברכבת של שבע בבוקר. היה שם תא שירותים פגום. אפילו היה עליו שלט, שאינו תקין. ואני תהיתי איך הנהלת הרכבת בכלל מעזה להוציא רכבת בוקר, שתא השירותים המרכזי בה סגור. לך תחפש, בגיל חמישים ושבע, עם קדם סכרת ושלפוחית מלאה, תא שירותים אחר, מקצה אחד לאחר של הרכבת.

     שלא לדבר על החוסר בקרונות ו/או ברכבות תיגבור, ועל זה שמדי יום ראשון, יום שבו בנינו, חיילי ישראל, נוסעים ממקום למקום בכול קצווי ארץ, צריכים להידחק כמו בני בקר אל תוך הקרונות, על פי רוב לעמוד, עם תרמיליהם הכבדים עליהם, לעתים למשך נסיעות ארוכות מאוד מצפון לדרום או להפך, ולהגיע לבסיס סחוטים.

     שלא לדבר איך זה משפיע על הנוסעים האחרים ברכבת. אני, למשל, מקפיד לקום כבר בתחנת האוניברסיטה ממקום מושבי, כדי להיות בטוח שעד תחנת סבידור מרכז אצליח לפלס את דרכי בין המון החיילים העומדים/שרועים/ממלאים את הקרונות בתרמילי הצ’ימידן והקיטבגים התפוחים שלהם.

     שלא לדבר על דילול הרכבות בשעת לילה, לכדי רכבת אחת בשעה. משמע, שאם פספסת את הרכבת של 21.00, עליך לחכות שעה תמימה ולהגיע הביתה, בפיתולי הכבישים של הגליל, בחושך, הרבה אחרי חצות.

     ביום ראשון האחרון זה קרה לי. פספסתי רכבת. זה עלה לי בנסיעה של 100 ש”ח מחיפה לעכו (וגם זה רק אחרי הנחה ובחלוקת המונית עם עוד אנשים), כדי להגיע הביתה בשעה נורמלית.

     המציאות הזאת חייבת להשתנות. והיא תשתנה רק כשיחליפו את הנהלת הרכבת, ויבהירו להנהלה החדשה כי כול תפקידה הוא לתת שירות מרבי ואמין לתושבי ישראל.

     לא יכול להיות שבנימין נתניהו ושרי ממשלתו נושאים את רוממות הפריפריה בפיותיהם, מעודדים את הישראלים לעבור לגור בפריפריה, אבל לא מטפלים בצרכים הבסיסיים ביותר של תושבי הפריפריה – פרנסה, בריאות, תעבורה טובה.

     אבל זה יכול להיות. כי ראש ממשלת ישראל עסוק בעיקר בהישרדות. ולא בהישרדות שלנו, אלא שלו עצמו. וככה זה גם נראה.

     נו טוב. אני נשמע לעצמי כמו פולנייה זקנה המהרהרת הרהורי לילה ברכבת. אז אולי אעזוב את הפוסט הזה ואלך קצת לקרוא.

   באותו דף של פתגמים מיידיש, שמצאתי בו את נוסחו המדויק של הפתגם הפותח, מצאתי שלל פתגמים משעשעים נוספים. עוד אחד מוכר מהם הוא: “”דע פיש שטינקט פון קאפ”. הדג מסריח מהראש. ככה גם המציאות כאן.

     שיהיה לכם לילה טוב.