אבא יש רק אחד, או שניים.

כשסיפרתי לאבא שלי, שהכול עם הילדים בסדר גמור, מלבד זה, שבתום ערב איתם (בימים שיש מעון) או יום שלם איתם (כמו בשבתות ובחגים) אין לי גרם אחד של אנרגיה בגוף, כדי לכתוב, הוא הציע לבוא אלי שני ערבים בשבוע, כדי לשחרר אותי לכתיבה. אמנם, הספר החדש כבר ראה אור, ומתקבל יפה, וזה משמח. אבל אני מחויב כבר לספר הבא, ומאוד מתקשה לעבוד עליו, כשבכל יום אני מנסה לחזור לעולמו, ואז ניתק ממנו ברגע שאני שומע בכי, וצריך להחליף חיתול, להאכיל או סתם להיות עם בניי.

הערב אבא הגיע, כמה דקות אחרי שהתעוררתי משנת צהריים חלקית וטרופה. מיכאל ודניאל כבר שכבו על שמיכת הפעילות, אחרי ארוחה, ואני מילאתי את האמבטייה, הפשטתי אותם בזה אחר זה והזמנתי את אבא לחדר האמבטייה, כדי שיראה איך אני רוחץ אותם.

אבא, שתכנן בכלל לצאת איתם לטייל בחוץ בעגלה, סיפר שמזג האוויר עוד חם ולח מאוד. אז במקום שהם ייצאו מן הבית, יצאתי בעצמי ממנו.

מילאתי את תיק הכושר שלי בחומרי כתיבה, והלכתי פעם שנייה למכון הכושר, כדי להתרענן ולעשות עוד חצי שעה ארובי וקצת שרירי בטן. ואחרי כן הלכתי לבית הקפה, וישבתי שם שעה ומחצה.

כעבור שעתיים כבר הרגשתי שאני לא יכול להיות יותר רחוק מהם, אפילו שמדובר בכמה רחובות, ושאני כבר רעב. אז חזרתי הביתה.

נכנסתי הביתה ונמלאתי פליאה. מיכאל ישן על שמיכת הפעילות, דניאל שכב, מסורק כמו אחרי תספורת, וחייך בשלווה לאבא.

החוויתי כלפי אבא שלי תנועת יד של פליאה. אבא חייך.

"איזה ילדים נפלאים אלה," אמר לי, "אין לך מושג איזו זכייה זו."

חייכתי אליו והודיתי לו על השעתיים האלה, שהצלחתי בהחלט להיכנס בהן חזרה לחומר, לכתוב סקיצה לסצנה ולסמן לעצמי עוד כמה רעיונות לסצנות וקצוות לתחקיר.

אבא הוסיף, שכדאי להאכיל אותם בסביבות תשע, כדי שישנו טוב בלילה, ויצא חזרה הביתה. לרמת השרון.

עשר דקות אחרי שיצא מכאן גם מיכאל התעורר, ואז התחילה הצרמוניה.

אני לא יודע אם זה בגלל שסבא הלך, או בגלל שאבא חזר, אבל שניהם דרשו תשומת לב, שניהם רצו על הידיים ושניהם לא הסכימו להתפשר על שום דבר אחר. לא אוכל, לא שירים וסיפורים, ולא בטיח.

אז התיישבתי על הארץ, נשען בגווי על כר הניצב לספה, והרמתי את שניהם בידיי.

מיכאל נופף בידיו לכאן ולכאן, ונראה די מבסוט, אבל דניאל רטן. לא התאים לו להיות בחיקי יחד עם אחיו.

ניסיתי לשיר להם, לדבר אליהם, אבל זה לא עבד. אז בכל פעם הורדתי אחד מן הידיים וחיבקתי קצת את אחיו. מקפיד לשמור על חילופין ועל איזון ביניהם.

זה ארך כשעתיים.

זה היה כל כך ממלא, עשיר בתכנים, בגווני גוונים של התנהגויות, שהייתי כל כך מרוכז בהם, עד שלא שמתי לב שהטלפון שלי צלצל. זה היה הדייט שאמור היה להיות לי הערב.

כשחזרתי אליו, שעה אחרי כן, כבר היה מזמן בבית. התנצלתי שלא שמעתי את הצלצול, וקבענו שנדבר שוב מחר.

אחרי שעתיים הילדים אפילו הסכימו להיכנס למיטות, כל אחד למיטתו, בתנאי שאעמוד לידם, אשיר להם שירים ואניע להם את הגפיים, בכל פעם ילד אחד, או אלטף מתחת לחולצות את בטניהם, במקביל. אבל ברגע שזזתי מן המיטות הם שבו לבכות.

בסוף נשברתי והורדתי אותם שוב לשמיכת הפעילות. את דניאל השכבתי על רגליי, את מיכאל לידי. מיכאל היה עסוק במשחק עם בובת הפרווה של נמר קטן שנתתי לו הבוקר, והוא התאהב בה, ודניאל התחיל למלמל.

."א-בא," אמרתי לו, "תגיד א-בא." ואז, לתדהמתי, זה מה שקרה.

בתחילה חשבתי שאני מדמיין. אבל לא. הוא התאמן בהוצאת הצלילים האלה מגרונו, פתח את פיו לרווחה בשביל ה'א" ואחרי כן שרבב שפתיו בשביל ה'בא', עד שבסוף הצליח להפיק את שני הצלילים האלה מפיו. "א-בא. א-בא."

חשבתי שאני מת. מהתרגשות.

הוצאתי את האיי פון והתחלתי מצלם אותו מדבר. במקביל צילמתי גם את מיכאל משחק בנמר, כדי שבעתיד לא יחוש מקופח. ניסיתי לשכנע גם אותו להגיד "א-בא," אבל הוא רק זורר כל מיני צלילים מפיו, שלא הצטרפו לשום הברות, והמשיך לשחק בנמר, ואחרי כן בקרוסלת הצעצוע שעמדה לידו.

כך בילינו כשעתיים. רק אחרי כן שכבו במיטה, כל אחד במיטתו, וגם אז לקח זמן רב עד שנרדמו.

צלצלתי לבית הקפה הפינתי, "1887," המקום שהיה פעם שלי. אמיר, אחראי המשמרת, ענה לי.

"היי," אמרתי לו, "מדבר אילן."

"הרנדבו הרגיל שלנו?" שאל.

"כן."

פתחתי את דלתו של חדר השינה, היוצאת לרחוב שרעבי, ממש מול בית הקפה, וקפצתי למטה. טל, אחראית המשמרת השנייה, חצתה את הכביש עם אמריקנו גדול ומהביל בידה.

נתתי לה כסף, הודיתי לה וחזרתי הביתה, עם כוס קפה מצויינת, מברך בלבי על ההסדר החדש שלי עם בית הקפה. בכל פעם שאני מתקשר הם שולחים הנה קפה עם מלצרית, אם היא פנויה, ממש עד הדלת, ואם לא, אנחנו נפגשים באמצע הרחוב, וכך אינני נעדר מן הבית ליותר מדקה או שתיים.

הקפה היה מעולה וגם לילדים שלום.

לילה טוב.