הערב נכנסנו למיטה כבר בשבע וחצי. התקף האלרגיה שלי וכדור האנטי היסטמין שאני לוקח בגינו מעייפים אותי מוקדם. השתרענו במיטות המחוברות של הילדים וקראתי להם את "זהבה ושלושת הדובים," כולל המחזה ודיאלוגים באמצע.
עם סיום הקריאה הכרזתי שזהו זה, כעת הגיע הזמן לכבות את האור ולישון. אבל מיכאל הזדרז, ירד מעל מיטתו וניגש אל ערימת הספרים הניצבת על שולחן הכתיבה הכפול שלהם. הוא הוריד ממנה את "היידי בת ההרים."
"עכשיו היידי," ביקש.
"לא, מיכאל, אני מאוד עייף. קראנו סיפור אחד וזה מספיק להיום," אמרתי לו, "עכשיו סוגרים את האור."
קמתי מן המיטה, סגרתי את האור ושבתי למקומי ביניהם.
מיכאל בא ונשב לצידי. דניאל כבר שכב שם מזמן, ועתה כרבל את ראשו בחיק זרועי הימנית, כאשר אהב. ואז הפתיע אותי מיכאל בשאלתו.
"אבא, מי זה קנה אותי?" שאל פתאום.
הבטתי בו נדהם. אמנם, מזה חודש ויותר הוא שואל על כל דבר ודבר 'מי קנה את זה,' עד כדי כך שזה כבר הפך למטרד. ולא די לו בתשובה מי קנה כול דבר, או נתן אותו לנו במתנה, הוא גם מברר את המוטיבציה מאחרי כול דבר. למשל, אם החפץ ששאל עליו הוא מתנה מחברים, הוא שואל מי הם, מה שמם, ולמה נתנו לנו מתנה. אבל לשאלה כזו לא ציפיתי.
"אף אחד לא קנה אותך, מיכאל. אני הולדתי אותך," השבתי לו.
"למה?"
"כי אני אוהב אותך."
"למה?"
"כי רציתי ילדים."
"למה?"
"כי לא רציתי להיות לבד."
"למה?"
"למה למה למה למה, ככה," עניתי לו, מנסה לסגור את הדיון.
"קנית אותי בשקית ניילון, אבא?" שב מיכאל לרצף המבהיל של שאלותיו.
"ילד לא קונים. ילד מולידים. ילד הוא פרי אהבה, מיכאל."
"קנית אותי בשוק?"
"מה, אתה עגבנייה?" צחקתי, מנסה להסיט את הדיון הרציני כל כך לפסים מצחיקים. "ילדים הם לא חפץ. לא מוכרים ילדים בשוק."
"כן מוכרים," אמר מיכאל.
"ראית דוכן בשוק שמוכרים בו ילדים?"
"כן," צחק.
"טוב, אז בפעם הבאה שנלך לשוק תראה לי את הדוכן הזה," השבתי לו, ואז התגנב חשד ללבי.
"תגיד, מיכאל, מישהו אמר לך שקניתי אותך בשקית?" שאלתיו.
"כן."
"מי?"
"חולחול."
עכשיו ככה. 'חולחול' זו מילה סתמית, בלי פירוש, ככול הידוע לי, בעברית או בערבית. אבל זה גם כינוי החיבה שמשתמשת בו עובדת המטבח במעון ויצ"ו שבו מתחנכים ילדיי. בכול פעם שהם יוצאים אתי מן הכיתה, בדרכם הביתה, והיא יושבת על כורסה בכניסה, היא קוראת לעברו "חולחול!" ומבקשת חיבוק. לעתים הוא נענה לה ולעתים לא.
אני מאוד מקווה שהיא לא אמרה לו דבר כזה. אני מניח שלא. לא נראה לי סביר שאישה ברת דעת תעז לומר דבר כזה לילד בן שנתיים ועשרה חודשים, שקנו אותו בשקית.
אבל מה שהטריד אותי היה השאלה, מהו תהליך ההיסק, באמצעותו הגיע מיכאל לשאלה הזאת. האם משום שאין לו אימא הוא חושב שקניתי אותו איפה שהוא, או האם, חס וחלילה, חס ושלום, הוא מרגיש שביחסים בינינו אני 'מחפיץ' אותו? לא נראה לי סביר. לגמרי לא.
והרי סיפרתי להם כבר כמה פעמים בעבר, על כך שמאוד רציתי ילדים, ואז מצאתי אישה, שקוראים לה פונדקאית, שהסכימה להרות אותם בעבורי. אז אולי מכאן ההיסק? מי יודע.
ואני בתמימותי משחק איתם, לאחרונה, במשחק ההיריון והלידה. בפעם הראשונה זה יצא במקרה. הכנסתי את ראשי שניהם מתחת לגופייה הלבנה שלי, ואמרתי "הו, יש לי עכשיו תאומים בבטן. איזה תאומים גדולים! שמדברים, וצוחקים! ילדים ממש. ילדים, אתם רוצים לשתות חלב מהציצי של אבא?"
והם צחקו מאוד.
הערב שיחקנו את המשחק הזה קודם איתם ואחרי כן עם שני הבלונים הסגולים שניפחתי בעבורם. הכנסתי אותם מתחת לגופייה שלי והראיתי להם את הבטן.
"תראו, ילדים, איזו בטן גדולה יש לאבא. אבא בהריון. עוד מעט יהיו לנו תינוקות חדשים," אמרתי להם.
והם קפצו עלי בצהלה ולא הניחו לי עד שלא שמטו מתחת לגופייתי את הבלונים.
מי יודע מה הביא את מיכאל להסיק מה שעומד בבסיס השאלה. דבר אחד ודאי לי, יש לי ילד חכם מאוד, המוטרד כבר בשאלת זהותו. עלי למהר ולהוציא לאור את ספר הילדים שכתבתי בעבורם, על נסיבות הולדתם. ובינתיים אמרתי לו שאני עייף, אז שיחדל מלשאול שאלות, כי הגיע הזמן לישון. ואז נשכבתי ביניהם, חצי רדום, עד שנרדמו.
הנה שני סרטונים קצרצרים ממשחק ההיריון שלנו. מיטש, חברי, צילם בטעות סרטונים במקום תמונות, במהלך המשחק הזה.
לילה טוב לכולם/ן.
