אבא, ראית את זה בדימיון שלך.

מדי לילה, בלילות שבהם אני משכיב את הילדים לישון, אני נשכב ביניהם אחרי קריאת הסיפור הלילי, ואז הם מעלים נושאים לסיפור בעל פה. שלשום הם ביקשו לדבר על ג'וקים או על עקרבים, ולזה סירבתי. ואז ביקשו לדבר על נחשים.

"מה אתם רוצים לדעת על נחשים?" שאלתי אותם, כבר עייף. "יש כול מיני נחשים."

"נחשים טורפים אנשים?" שאל דניאל.

"לא. הם בדרך כלל עוקצים אנשים רק כשהם נבהלים מהם. הם עוקצים חיות קטנות ואוכלים אותן," הסברתי לו. "ויש כל מיני סוגי נחשים. יש נחשים שאוכלים חיות ויש נחשים שאוכלים דברים אחרים."

"וכשנחש עוקץ אסור לזוז?" שאל דניאל, זוכר מה שלימדתי אותם.

"נכון, כדי שהארס לא יתפשט בגוף. צריך לשכב בשקט, לקרוא לעזרה ולהשתדל לזכור מה היה הצבע של הנחש שעקץ אותך. שחור או חום או כחול (בשלב הזה כבר נמנמתי, ללא ספק) או צהוב."

"אבל אבא, אין נחש צהוב!" התערב מיכאל.

"בטח שיש," אמרתי לו, "פעם ראינו כזה בספארי."

"לא נכון!" התעקש מיכאל.

"אבל אני זוכר שראינו נחש צהוב גדול בספארי," השבתי לו.

"אבא, לא ראית את זה בספארי," הסביר לי מיכאל, "ראית את זה בדימיון שלך."

רק מכוחו של הטיעון הזה התעוררתי לגמרי. חייכתי אליו, נישקתי את מצחו. "אתה ילד חכם," אמרתי לו, "מי לימד אותך על הדמיון?"

"אף אחד. אני לימדתי את עצמי," אמר לי.

"אני באמת רואה דברים בדימיון, בגלל זה אני כותב ספרים," סיפרתי לו. "אני רואה ושומע דברים בדימיון ואז כותב אותם. ואם אתם רוצים, גם אתם יכולים לראות דברים בדימיון."

לא סיפרתי לו, שנחש צהוב הוא אחד המוטיבים החוזרים ברומאן הבא שלי. אבל נדהמתי הן מיכולתו להפריד בין מציאות לדימיון, והן מן הידיעה הפנימית שלו, מה מזדחל בתוך דימיוני היוצר. כבר הזכרתי כאן את הקשר הטלפתי בינינו, בין שלושתנו. מדי יום זה מסתבר יותר ויותר.

הערב, כשחזרתי מסדנת הכתיבה שלי, הם כבר היו לקראת הירדמות, אבל קפצו אלי ממיטותיהם. ורגע אחרי שאילנה יצאה מכאן לביתה ביקשו לאכול איתי ארוחת לילה.

ישבנו ואכלנו ושוחחנו. מיכאל הסביר לי משהו שעשה, אני לא זוכר מה בדיוק, ואז דניאל פצח פתאום פיו. "אני ובודי ובעלי גרים בבית מאוד גדול, עם המון ילדים והמון כלבים," בישר לי. "אתה יודע איפה אנחנו גרים?"

"איפה?" שאלתי.

"הנה, כאן," קם מכסאו והחווה בראשו אל החצר הנשקפת אלינו מבעד לחלון הגדול במטבח..

"וגם אני גר אתכם, נכון דניאל?" שאל מיכאל.

"כן, בטח, גם אתה וגם אבא ובודי ובעלי ואני," פירט דניאל.

לפעמים בודי ובעלי גרים בחוץ לארץ. ומשם דניאל בא לפה. עם אחיו. לפעמים הם גרים ממש מעבר לקיר. היום מיכאל שאל מי גר 'שם,' מעבר לקיר בחדר שהם ישנים בו.

"אף אחד לא גר שם," אמרתי לו. "אישה צרפתיה אחת קנתה את הבית הזה, אבל לא גרה בו. היא גרה בבית שלה בפאריס."

"זה מפחיד," אמר מיכאל.

"למה מפחיד?" תמהתי. "פעם גר פה אליעזר, שהיה חייט, ותיקן בגדים, יחד עם האשה שלו והבן והבת שלו. אחרי כן קנו את הדירה הזאת חברים שלי, משה ואיילת, שגרו פה עם שתי הבנות שלהן, שאילנה טיפלה בהן כשהיו קטנות, ולכן הן באות לבקר אותה מדי פעם. רק אחרי כן קנתה את הדירה הזאת האישה הצרפתית."

"אז יש לה שני בתים?" הקשה דניאל.

"כן, ישנם אנשים שיש להם הרבה כסף, אז יש להם הרבה בתים," אמרתי.

"לאודי השכן יש הרבה כסף," קבע מיכאל.

"איך אתה יודע?"

"כי כל פעם שאנחנו רואים אותו אנחנו שואלים אותו מאיפה הוא בא, והוא אומר שמהבית האחר שלו," הסביר לי מיכאל, ממהר להוציא מסקנה מתבקשת מן הנתון לפיו לשכן יש שני בתים.

"כן, כנראה יש לו הרבה כסף, אם יש לו שני בתים," חייכתי אליו בחשיכה. "ועכשיו הגיע הזמן לישון, ילדים, כבר נורא מאוחר. לילה טוב."

המחקר אומר, שילד שיש לו חבר דמיוני הוא ילד יצירתי, בעל עולם פנימי עשיר. לעתים החבר הדמיוני עוזר לו להתגבר על בדידות, להתמודד עם רגשות קשים או משמש לו כחפץ מעבר. מכיוון שדניאל מקפיד לקחת איתו חפצי מעבר הן לגן והן למיטה בלילה, וגם בכול יציאה מן הבית, החברים הדמיוניים שלו מקנים לו כנראה גם ביטחון. היפה הוא, שיש להם גם המון ילדים והמון כלבים ובית גדול, והם מבטאים בזה את משאלת לבו.

ואילו מיכאל דואג כול הזמן, שמקומו ליד אחיו לא ייפקד בשל חבריו הדימיוניים. שאם דניאל גר בבית גדול עם בעלי ועם בודי, גם הוא גר שם איתו ועם הבודי שלו.

העיקר שהם מבדילים בין מציאות לבין דימיון, ויודעים שהדימיון זה התחביב הכי גדול של אביהם. ילד גדול.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.