כשאבא שלי הוריד חולצה, נשכב על המיטה הגדולה, השתרע ליד מיכאל ודניאל והתחיל ללטף אותם, לדבר איתם ולשיר להם ביידיש, ידעתי שהכול בסדר. הוא כאן.
“מאמע שיינע” הוא אמר (יפה של אימא), “טיירע קינד” (ילד יקר), ואני אמרתי לו שיחכה רגע, ורצתי להביא את האיי פון מן החדר השני, כדי לצלמם יחד.
“רק אל תשים תמונה שלי בלי חולצה בפייסבוק,” ביקש אבא, והמשיך לדבר אל נכדיו.
הבטחתי לו שלא אעשה כן. לא אביך אותו לעולם. הרי מלבד זה שהוא אבא שלי, הוא עודנו שופט בדימוס, נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר.
כל יום האתמול עמד בסימן בואו של אבא הנה.
בבוקר עמרי ואני יצאנו מהבית מיד כשאשה הגיעה, לשתות קפה של בוקר ב”קפה קוסטא,” ומשם נסענו לשוק סארושני נאגאר, שעמרי לא היה בו עדיין, ורצה לקנות בו מתנות לבני משפחתו.
הגענו לשוק בשעת בוקר מוקדמת, תשע ומשהו בבוקר. רוב הרוכלים עוד היו עסוקים בסידור הסחורה, אבל הרוכלים הנודדים, אלה המסתובבים עם מרכולתם מאדם לאדם, כבר עטו עלינו והציעו לנו את סחורתם. רוכלי השעונים, סוחרי משקפי השמש ומוכרי ממחטות הבד בחבילות של שלוש הטרידו אותנו בזה אחר זה. בעיקר מוכרי המטפחות. כאילו כל מה שיש לי לעשות בחיים זה למחות את אפי.
“דונט טאץ’ מי,” סינן עמרי לעבר מוכר, שתפס בזרועו בניסיון נואש להסב את תשומת ליבו לממחטות שלו. ואז חייך אלי, מבסוט מזה שהצליח להפגין נוקשות.
המשכנו ללכת בין הדוכנים ולצלמם. אני מאוד אוהב מראות שוק, והיה שם מה לצלם. דוכן פרחים יפהפה, שכול פרחיו עשויים מפלסטיק, ערימות של בגדי תינוקות או גרביים, ישישה צמוקת גוף ופנים, שישבה על מדרגה ודיברה בקול מרוסק עם הרוכל הסמוך, חייט מקומי, שישב באמצע השוק עם מכונת תפירה “זינגר” ועבד, ועוד.
קנינו מתנות ומיהרנו הביתה, לנוח לפני שאבא בא.
כשנכנסנו הביתה קידם את פנינו ריח נפלא של קארי דגים. אשה נעתרה לבקשתי ובישלה קארי דגים מהסלמון ההודי שקניתי יומיים קודם לכן בשוק איי.אן.איי מרקט והקפאתי במקרר.
זה היה תענוג אמיתי, הדג הזה. “כמו חריימה,” מצמץ בשפתיו עמרי.
את ראש הדג ועוד נתחים בשרניים השארתי לאבא שלי. אני יודע כמה הוא אוהב ראש דג.
העברנו את חפציו של עמרי לחדר שלי ואשה סידרה את החדר השני לכבוד אבא. היא נדבקה מן ההתרגשות שלנו וניקתה את הבית כהוגן. אבל אחרי מנוחת צהריים קצרה, קצרה מדי, מרוב התרגשות, קפצתי מהמיטה והתחלתי מסדר מסביב. לפנות ולנגב היטב את לוח הזכוכית של השולחן הסלוני, שעליו אנו יושבים ואוכלים, וכותבים ועובדים על המחשב, את המטבח, את החפצים שלנו ושל הילדים בחדר.
כשהיה במומביי, אבא הודיע לי שיעלה על טיסת ההמשך באחת וחצי בצהריים. לפי החשבון שלנו היה אמור לנחות בשלוש, ובשלוש ארבעים וחמש, גג ארבע אחר הצהריים, להיות אצלנו.
כיוון שרצינו לצלם את רגע בואו בווידאו, החלטנו לרדת למטה ולחכות לו ברחוב.
ישבתי על מדרגת בטון של גדר האבן המקיפה את הבית, ופיצחתי בידיי זרדים יבשים. שומר הבית, גבר רזה עטוי במדים אפורים כהים, שנראה כמו חייל פורש, הציע לי את כסאו. הודיתי לו במנוד ראש ונותרתי במקום יושבי. הייתי מתוח מדי.
עמרי כרע על רגליו, וקפץ למול כל מכונית עוברת.
אני ניסיתי שוב ושוב להשיג את אבא שלי, בשני מכשירי הטלפון, ההודי והישראלי, בלא הצלחה.
“אין כלום. צליל חיוג ואחריו חיוג מקוטע, בהודי, ובישראלי אני מגיע למשיבון,” עדכנתי את עמרי.
“זה נשמע כאילו הוא עוד בטיסה,” ענה לי עמרי, דייל ב’אל על,’ אבל זה מוזר. הוא היה אמור לנחות כבר.”
אחרי שעה שלמה של ציפייה ברחוב עלינו למעלה, חיפשנו את אתר האינטרנט של שדה התעופה ובדקנו טיסות. הגענו כבר עד לאתר הבית של החברה שבה טס ממומביי לדלהי, אייר אינדיה, כשסוף סוף הצלחתי ליצור איתו קשר בנייד.
“אילן, היה דיליי, אני בשדה התעופה,” אמר לי אבא והשיחה נותקה.
חייגתי אליו שוב.
“אבא, באיזה שדה? מומביי או דלהי!?”
“דלהי,” אמר. “אני בדרך. אין לך מה לדאוג.”
רווח לי.
אבא שלי בן שבעים ושש, שיהיה בריא. במשך השעה שהמתנו לו למטה נמלאתי חרדות. ומה אם כוחו לא עמד לו מול ההתרגשות הצפויה במפגש עם נכדיו, חלפה מחשבה מבעיתה בתוכי, ומה בכלל הייתי צריך לטלטל אותו חצי עולם עד הנה? הוא היה יכול לפוגשם בארץ…
בחמש וחצי הילדים התעוררו, יחד, ודרשו לאכול.
עמרי ואני התיישבנו על המיטה, נשענים על כרים, כל אחד עם ילד בזרועותיו, והאכלנו אותם. את דלת הבית השארנו פתוחה לרווחה, כדי שבמידה ואבא יגיע, ויעלה למעלה במדרגות, יידע איפה אנחנו. הרי על הדלת לא כתוב שום דבר.
“אילן!” נשמעה פתאום קריאה מלמטה.
“רגע!” קראתי והנחתי את מיכאל מזרועותיי. הוא בדיוק עשה גרפץ בעיתוי מושלם.
רצתי למטה. אבא כבר עמד עם הנהג מחוץ למונית. חיבקתי אותו בחוזקה. שומר הבניין וחבריו הביטו בנו בהשתאות. כבר בשעת בוקר מוקדמת הכנתי אותו לזה שאבא שלי מגיע, ושאם יגיע ייתן לו להיכנס. כעת ידע שזה אבא שלי, והביט בנו, כנראה בשמחה.
תפסתי בידיי את המוודה של אבא, את ההאנד באג הוא התעקש לסחוב לבד, ועלינו למעלה.
נכנסנו ישר לחדר שלי, שם כבר שכבו שני הילדים על חיתולים פרושים על המיטה, למרגלותיו של עמרי, כל אחד מהם לובש חליפת בגדים ועליה מודפס שמו באותיות גדולות באנגלית.
את החליפות האלה הכין עמרי בארץ והביא אותן עמו. המתוק הזה הוא שהציע, שנשמור אותן כלבוש חגיגי לכבוד בואו של אבא שלי הנה.
אבא, שהתעורר בשעה ארבע לפנות בוקר יממה קודם לכן, ומאז לא עצם עין, בשתי הטיסות, שהיה ביניהן הפרש של חמש שעות ועוד דיליי של שעה להמראה של טיסת ההמשך, ועוד חמישים וחמש דקות באוויר לפני הנחיתה בדלהי, היה מרוט מעייפות.
אבל כשראה את נכדיו הכול היה כלא היה.
הוא ישר גהר מעליהם, ליטף את פניהם בעדינות בידו, ואחרי כן הריח אותם ליד צווארם ורכן ונשק לכפות רגליהם.
צילמנו הכול כמובן. איך אפשר שלא?
מיד כשהתיישב במיטה התחיל לתת לי עצות. שלא אוציא אותם החוצה, אלא ליציאות הכרחיות בלבד (קונטרה ליציאות עימם לבית הקפה), האם כבר ביררתי עם רופא בית החולים באיזה גיל מותר לפעוטות לטוס?
“אבא, כל החבר’ה שלי, שעושים תינוקות בפונדקאות, טסים איתם בגיל שבועיים-שלושה ארצה,” ניסיתי להרגיע אותו.
“החבר’ה שלך הם באותו מצב כמוך. הם לא מבינים הרבה בתינוקות,” ענה לי. “צריך לבדוק.”
“אבל האימהות שלהם נוסעות איתם,” ניסיתי לרצותו.
זה לא ממש עזר לי.
אז ישבתי שם, על המיטה, הקשבתי לצרור עצות ראשון של אבא שלי, שסיפר כי כבר נדבר עם רב, לגבי גיור, והרב שלח אותו למוהל-רופא, וכו’ וכו’.
“אבא, אולי תלך להתקלח, חיממנו לך מים בדוד,” הצעתי לו.
“עוד לא,” אמר לי אבא.
אפילו קפה הוא לא שתה.
אחרי שעה ארוכה ניאות להתקלח. אני ערכתי את השולחן וחיממתי אוכל. ליתר ביטחון גם הזמנתי לנו מלמטה פרגיות וקבאב על האש עם צ’יפס.
ישבנו שלושתנו, אבא, עמרי ואני, בארוחה חגיגית על שולחן סלוני בשכונת ג’י קיי טו בדלהי, הודו, מדברים על דא ועל הא, ובעיקר שמחים על המפגש.
אחרי כן שלחתי את אבא לנוח. אמרתי לו שיישן קצת, כי אני בדרך כלל בשתיים עשרה וחצי אחת בלילה קורס.
הוא לקח את הכדורים שלו ונכנס לחדר. עמרי הלך לדבר בסקייפ עם חבר שלו. אני הרגשתי עייף, ראיתי שהילדים ישנים, והחלטתי לחטוף תנומה עד ההאכלה הבאה.
לקחתי את הכדורים שלי ונכנסתי למיטה. השעה הייתה תשע בערב.
בחצות וחצי התעוררתי מציוץ רפה שעלה מכיון העריסה.
הילדים עוד ישנו. אבל אני כבר התעוררתי לגמרי.
ישנתי שלוש וחצי שעות. שעה פחות משנת הלילה שלי. אפשר לתפקד גם ככה, חשבתי לעצמי.
עשיתי לי כוס מים עם לימון ודבש, וכעבור רגע כבר הייתי עסוק בהכנת אוכל לשניהם. שניהם התעוררו יחד.
הוצאתי אותם מחדר השינה לסלון, כדי לא להפריע לעמרי. האכלתי אותם יחד, החלפתי אותם והרדמתי אותם.
עכשיו כאן כבר שתיים וחצי לפנות בוקר.
אחרי סיגריה אחרונה אחזור לישון קצת, עד ההאכלה של שלוש…
לילה טוב לכם/ן.
