כשדניאל הגיע עם השיר הזה הביתה חשבתי שאני הוזה. אבל אחרי כמה פעמים ששר את השיר, הבנתי סופית שמדובר ב happy birthday to you. בעדינות שאלתי את שניהם למי היה יום הולדת, והם ענו לי: לגאיה. ואף סיפרו לי שאביה ואימה היו שם. ואחרי כן פגשתי את גאיה, והסתבר לי שמדובר כנראה בילדה הכי מקובלת בכיתה. כן, כבר בגיל שנתיים ושלושה חודשים.
מבחר השירים שמיכאל ודניאל שרים עולה בהתמדה. בכל פעם שאני שם להם לצפייה את הדיסק שהוריו של יוני הביאו להם, מאה שירים ישראליים, אני מגלה שהם מכירים את השירים, קוראים להם בשמם ואפילו מייחדים להם תנועות ריקוד, שלמדו בגן. אבל זה עוד כלום לעומת הריקודים שהם פוצחים בהם כשהם מבקרים בפיצה בתא, בסניף הקרוב לביתנו, בהרצל פינת לילינבלום. הם כבר מכירים שם את כל העובדים בשמותיהם, מיודדים בעיקר עם דודי, מחקים אותו בעשיית זקן מקצף ממימי האמבטיה, כמו שלימדתי אותם לעשות, משום שיש לו זקנקן, וכל אימת שהם נכנסים לשם הם רוקדים ורצים הנה והנה לצלילי המוסיקה המושמעת במקום.
גם יכולת הדיבור שלהם מתפתחת. בעיקר של דניאל, אבל הוא מושך את מיכאל אחריו. הערב, למשל, כשהצעתי להם ללכת לחדר לבחור סיפור שאותו אקרא להם לפני השינה, דניאל הוריד ספרים מן המדפים וקרא 'דבש! דבש!'. 'מה פתאום דבש?' שאלתי אותו. ואז הוא הפך את כרך המדבריות של האנציקלופדיה לפעוטות שאחז בידו, ואמר 'תמונה!' והצביע, לתדהמתי הגמורה, על כריכתו של אחד הכרכים בה, שעליו מופיעה תמונתו של… יונק הדבש.
'אה, אתה רוצה את הספר על הציפורים, עם יונק הדבש על הכריכה?' שאלתי אותו.
'כן!' ענה כמנצח.
'אתה ממש ילד חכם!' אמרתי לו, וניגשתי לחפש את הכרך המתאים. זה לקח זמן, מפני שיש להם מאות ספרים, מאות ספרי ילדים שאגרתי כל חיי לזמן שבו יהיו לי ילדים. אבל מצאתי את הספר, וישבנו ועברנו עליו כמה פעמים, עד שמיכאל כבר שם את ראשו על ברכיי, חצי רדום, ודניאל התרפק בחיקי.
כל יום מביא איתו הפתעות חדשות. מצד אחד הם משתוללים במהירות טורבו, תובעניים ודעתניים, ובוכים נורא כשאני לא ממלא ב ד י ו ק אחר רצונם. למשל, הבוקר יצאנו לים עם 12 ש"ח בכיס. כשביקשו ארטיק קניתי להם את הארטיק הקבוע שלהם, קרטיב לימון, במחיר 5 ש"ח ליחידה. אבל כשסיימו אותו ודניאל דרש עוד אחד, אמרתי לו שנגמר לי הכסף, והוא פרץ בבכי, והלך שוב ושוב אל הקיוסק של מנטה ריי, כדי לקנות לעצמו עוד קרטיב בכסף שאין.
הוא כל כך עמד על שלו ובכה מתסכול, שהייתי צריך להרימו בידיי כדי להרחיקו משם. ואז אמרתי לו, שנחפש בתיק ההחתלה, אולי אמצא שם עוד כסף. להפתעתי מצאתי שם את הארנק שלי. לא היה בו כסף, אבל היו בו כרטיסי אשראי. וכך אפוא קניתי להם עוד קרטיבים בכרטיס אשראי.
אבל המדהים הוא, שהם כבר מבינים מה זה כסף וגם אומרים 'כשף.' ולמעשה, כשמיכאל רק הביע את רצונו לקנות ארטיק הבוקר בים הוא ניגש למכנסיי, שהיו מוטלים על השמיכה, ואמר 'כשף. ארטיט.' שזה 'כסף לארטיק…'.
הם גם מספרים סיפורים שלמים, בלי מילות חיבור. היום דניאל סיפר לאילנה שהיו בים ואכלו ארטיק לימון, אותו קנו בקפה, כלומר בקיוסק שאבא קונה בו קפה. הערב מיכאל צלצל לסבא בטלפון של האמבטיה וסיפר לו שהוא בגן של הטוטו, כלומר בגן שבו ישנו תרנגול.
חוץ מזה הם משחקים משחקים בדרמה יוצרת. היום מיכאל טיפס על שולחן הפלסטיק שבחצר, מתחת לחבלי הכביסה, הוריד מקל כביסה מן החבל, תפס בו את אצבעו ועשה עצמו בוכה מכאב. הוא כל כך נהנה מן המשחק הזה, שחזר עליו שוב ושוב, ולכן גם התפקע מצחוק כשאני, וגם דניאל בעקבותיי, תפסנו במקל כביסה תנוך אוזן שלנו ותלינו אותו עליו.
וכאשר הם שומעים תינוק בבית שכן בוכה, הם מעווים את פניהם בקול בוכים, מחקים אותו, ואומרים 'האם.' כלומר – התינוק רוצה אוכל.
אחד הדברים המדהימים, המרתקים, הוא סיכום היום שלהם. אני הרגלתי אותם לזה, שמדי ערב, כשהם הולכים לישון, אני נשכב ביניהם, מחבק אותם כל אחד על זרוע אחת, ומסכם איתם את היום. למשל, היום היינו בים, ואכלנו שני ארטיק לימון. אחר כך באנו הביתה והתקלחנו ושיחקנו עם אילנה. אחרי הצהריים הלכנו לגן של הטוטו, וממנו לכיכר, ומן הכיכר לבית הקפה, שם אכלנו מרנג, ומבית הקפה לפיצה, ואחרי כן חזרנו הביתה, לקחנו את הבימבות ונסענו בהן לסוזאן דלאל. והם כבר אומרים 'דלל' כשהם רוצים ללכת לשם.
אבל המפתיע הוא, ששמתי לב לכך שאף הם מסכמים לעצמם את היום בדרכם שלהם. הם שוכבים במיטה ומתחילים למנות שמות של אנשים, או יחסי הקירבה ביניהם. למשל, יאיר, אח, אבא, טל אח אבא, אביב אח אבא, דודה (בשורוק) אוסי, תום בן הילי (תום בנה של השכנה הילי), וכך הלאה והלאה, ממפים לעצמם את מפת המציאות של חייהם, ומסדרים בה את האנשים שהם מכירים. או, במקרי סיכום אחרים, את הגיון העולם שנבנה למול עיניהם. למשל, מיכאל מודיע לי תמיד מתי עשה קקי, ואיזה סוג של קקי עשה. קקי של תיש או קקי של איש.
פעם, כשעשה גולות של קקי, אמרתי לו שעשה קקי של תיש, מפני שלא שתה מספיק מים. וחשוב שישתה מספיק מים כדי שיהיה לו קקי של איש.
מאז הוא מודיע לי מדי יום אם עשה קקי של תיש, קקי של איש או רק פוק.
הוא גם מזכיר לי מדי ערב לתת ללונה כדור, ולקחת כדור בעצמי. 'לילה, דור, בטן, אבא' (לילה, הגיע הזמן לקחת כדור לבטן, אבא) כי אמרתי להם שהאספירין והכדור להורדת כולסטרול הם כדורים כי יש לי 'אייה' בבטן…
בקיצור, ילדים מדהימים.
אבל מה, יום שבת שלם אחד איתם, ואני פשוט סחוט מעייפות. אין לי כוח לכלום. לא לפגוש איש, לא לכתוב כלום, לא לבדוק עבודות, לא לקרוא. רק לבהות בפייסבוק ולכתוב את הפוסטים האלה, שהם דרכי שלי לסכם את היום.
לילה טוב.
