אבל איפה הגברים עם החוטיני?

כאשר אמרתי לאבא שלי, לפני יומיים, שאני מתכנן לקחת את הילדים להפנינג בגן מאיר ולמצעד, אמר לי, שאולי מוטב שאחסוך מהם את המראות האלה. הוא הביע חשש שדברים שיראו במצעד ישפיעו על זהותם המינית של ילדיי.

לא נכנסתי איתו לעימות על זה. כבר עברנו די והותר יחד בחיינו, כדי שאהיה מסוגל להכיל אמירה כזו מבלי להופכה לסיבה לקרע בינינו. רק ציינתי בפניו, שבהפנינג בגן מאיר יש מתחם ילדים, עם ג'ימבורי ומשחקיה, שרוב חבריי, האבות הגאים, יבואו לשם עם ילדיהם, ושזו הזדמנות למיכאל ולדניאל לפגוש עוד הרבה ילדים שמחים כמוהם. או, כמו שהסברתי להם בעצמי, ילדים שיש להם רק אבא, או שני אבות, אמא אחת או שתי אימהות.

אבל הבוקר, כאשר הזכרתי לגננת שייתכן ואקדים להוציא את ילדיי מן הגן, כדי לקחת אותם למצעד הגאווה, היא חזרה בדיוק על אותו משפט שאמר אבא שלי. "אולי כדאי שלא יראו את הדברים האלה," אמרה.

"את בדיוק כמו אבא שלי," אמרתי לה, מאשר בזה שאינה המבוגר היחיד בסביבתי הקרובה החושב כמוה. "אילו מראות את חושבת שיראו שם?"

"אני לא יודעת," השיבה לי, "בשנה שעברה ראיתי שהיו שם בחורים עם חוטיני," וסימנה בידה לכיוון החלק האחורי של גופה.

"זה מה שהתקשורת מראה," הסברתי לה, "אבל האמת היא שזה לא מה שרואים במצעד. חוץ מזה יש שם מתחם משפחות גאות, וחשוב לי שהילדים שלי יפגשו ילדים כמוהם."

יצאתי מן הגן מהורהר. הלכתי למכון הכושר, וממנו לשוק, ומן השוק הביתה, וכדרכי, ברגע שאני חוזר מן השוק אני רוחץ את כול הפירות והירקות ומעמיד מיד תבנית של עוף בתנור. אחרת אני עלול לשכוח את העוף בשקית במקרר, והוא מתקלקל לי.

כך, אפוא, מצאתי את עצמי מבשל, ואז יושב וכותב שעה ברומאן הבא שלי, וכבר הגיעה השעה לקפוץ לקנות לי תרופות ב'סופר פארם' ולאסוף את הילדים מן הגן. אבל ממש בדרכי לצאת מן הבית החלטתי לקחת אותם אל המצעד בכל זאת. לא ללכת בו. להמתין לו בצל, בקצה רחוב הירקון, קרוב למתחם צ'רלס קלור, שם הוא מסתיים מדי שנה בשנה.

ארזתי תרמיל עם בקבוקי מים וכובעים, קרם הגנה ופירות טריים, לבשתי את חולצת 'אבא גאה,' שהפיקה עמותת האבות הגאים למצעד של השנה שעברה, והלכתי לגן. כשנכנסתי לכיתה הסרתי מעל הילדים את החולצות שבאו בהן אל הגן, והלבשתי אותם בחולצות 'אני גאה באבא שלי,' למול עיני ההורים והגננת. במכוון. שיידעו שלא רק שאינני מתבייש בחיי ובמשפחתי, אלא גאה בהם.

ירדנו בעגלה עד לפינת רחוב מוצלת בקצה רחוב הירקון. עמדנו מתחת לצל הנדיב של אחד מבתי המלון שם, ברחבה מרוצפת, שכמה עשרות בני אדם כבר ישבו בה, עם ילדיהם או בלעדיהם, מחכים למצעד. בינתיים פגשנו שם את חבריי מולי וגדי, שהילדים נהנו לשחק איתם בסלטות, וכאשר החל המצעד להגיע לכיווננו עברנו לגן צ'רלס קלור.

ממש בלב המתחם הקימה עיריית תל אביב יפו, זו לא הפעם הראשונה, מתחם משפחות, ובו זירה מתנפחת עם סוסי רכיבה עם פדלים, שהילדים 'רוכבים' עליהם ומניעים אותם בדילוגים, מגרש כדור עף מתנפח ופינת יצירה מוצללת, עם שולחנות וכסאות לקטנטנים, טושים ודפי צביעה.

מתחת לסככה פגשנו בזוג בחורים מדרום אמריקה, שפגשתי בהם לפני כן רק פעם אחת בלבד. על המטוס בדרך מהודו הביתה. הם ישבו כמה מושבים לפנינו, עם בן ובת תאומים, שנולדו להם במומביי. אנחנו באנו מדלהי. והנה נפגשנו, מקץ ארבע שנים ומחצה, מתחת לאותה סככה מוצלת, במתחם המשפחות של מצעד הגאווה, עם ארבעה ילדים שמחים ובריאים. וזו הייתה שמחה גדולה.

בשעה שלוש, כשהמתחם החל להתמלא, והחום כבר היה ללא נשוא, בישרתי לילדים שאנחנו הולכים הביתה. בחוסר חשק התנתקו מקסמי המצעד, ואני הדפתי בחום הנורא הזה את עגלת התאומים במעלה הרחובות מן הים עד הבית.

הייתי שמח ומאושר. בזה שהיום יום הגאווה, בזה שהצלחתי גם לעשות כושר, גם לעשות שוק, גם לבשל, גם לכתוב וגם ליטול את ילדיי למצעד, לראשונה בחייהם (בשנה שעברה הגענו למתחם צ'רלס קלור רק בשעה חמש וחצי בערב, אחרי סיום המצעד), וגם הספקתי לשזוף בעיניי כמה חתיכים, ואפילו להגניב נשיקה למתוק אחד, שאמנם יש לו בן זוג, אבל מחמת יופיו ומתיקותו לא עמדתי בעד עצמי.

ובערב נסענו לסבא, לארוחה משפחתית, והסבנו מסביב לשולחן גדול רוב בני המשפחה, מלבד משפחת אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, ועימנו גם שני רקדנים ספרדיים מלהקת הפלמנקו של גיסתי מיכל, וגם בן דודי אלכס, מאקוודור, עם אשתו וילדיו. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בעיקר בספרדית, ואני חשבתי לעצמי בלבי, הנה, מי היה מאמין שבערב הגאווה 2016, אשב ליד שולחן השבת של אבא שלי, עם עוד שני גייז, נקדש על היין ונאכל מרק עוף.

שיהיה לכם חג גאווה שמח.

נ.ב.

לא ראיתי אף בחור בחוטיני במצעד. לעומת זאת הבחנתי בצעירה עם שדיים חשופים. זה היה לי מספיק כדי להחליט שאת זה אני לא רוצה שהילדים יראו. אז גם החלטתי ללכת הביתה. וולגריות היא עניין של חינוך. לא של הדרה.