נסעתי לדרום אמריקה בעקבות אדם שחיפש את יהדותו. בסנטיאגו וגם בקונספסיון אני מנסה לחוות במשהו מנופי חייו, מן הריחות, הטעמים והנופים שהקיפו אותו, וכמובן לחפור אחר מקורות ראשוניים של חומר, כדי שלא אסתפק במה שישנו גלוי על אודותיו בספרי ההיסטוריה. אבל כאשר אתה מגיע לעיר בצ'ילה, שעברה עשרות רעידות אדמה והצפות ים בעקבותיהן, אתה לא מוצא שום בניין היסטורי, מלבד שרידי מצודה ספרדית מן התקופה הקולוניאלית. מה שכן ניתן למצוא זה את יופיו הפראי וכוחו הנהדר של הטבע.
כזה היה הטיול שלי היום. טסתי מסנטיאגו לקונספסיון, הגעתי למלון המאוד מינורי שלקחתי בו חדר, ומצאתי את עצמי בלבה של עיר הבנויה, ככול הערים כאן, שתי וערב, בלוקים אחר בלוקים של בניינים חד או דו קומתיים, מסביב לכיכר העיר. רק בשיפולי העיר ישנם מבני דירות גבוהים יותר, אך אלה הם הסלמס. שם גרים פשוטי העם, ובין בתיהם גם מוסכים וחנויות מאובקות. לב העיר, לעומת זאת, שוקק חיים ומסחר.
חבר פייסבוק שלי, ארנון, שמע את קריאתי בחפשי אחר אנשי קשר בקונספסיון. הוא קישר ביני לבין חבר טוב שלו בסנטיאגו, וזה הואיל בטובו להתקשר למרטין הירש, המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית כאן. ומרטין, ואשתו, פינו ברוב טובם כמה שעות ביום שישי, בין צילום רנטגן לבן שלהם לבין הכנותיהם את קבלת השבת הקהילתית – באו ואספו אותי במכוניתם מן המלון, לקחו אותי אל העיר העתיקה, להתבונן בה, לאכול צהריים על חשבון הקהילה היהודית מול האוקינוס הפסיפי ואז הסיעו אותי למקום שדבר מאד דרמטי קרה בו לגיבור שלי. לא אספר לכם מה. רק אומר שהוא נהג לבוא למקום הזה כדי לקיים בו קבלת שבת בבדידות.
תארו לעצמכם מה זה בשבילי, להגיע עם ראש הקהילה היהודית ואשתו, בערב שישי, אל המקום שגיבור ספרי הבא נהג לבוא אליו כדי לקיים בו קבלת שבת ביחידות – ואז להתארח בקבלת השבת של הקהילה היהודית כאן, כשמרטין עומד ליד החזן ומנהל את הטקס. מתפלל ושר, ומזכיר את החולים בקהילה הזקוקים לרחמי שמים, ואת המתים שהגיע מועד אזכרתם, ואת אירועי הקהילה הקרובים – עדלידע בפורים, כן, כן, אפילו בצ'ילה הרחוקה, ויום האישה הבינלאומי, שיתמקד באלימות נגד נשים ובאלימות בתוך המשפחה.
ביום כזה אני מסתובב וקולט, מצלם וכותב ומדבר וקולט. לשמחתי, יכולתי לשתף אתכם בחלק ממה שראיתי במהלך היום הזה, אבל עוד ייקח לי זמן עד שהכול ישקע בתוכי, במקום הנכון, ויהפוך לחומר סיפורי.
ובתוך כול אלה עוד קבלת שבת, זו שקיימו בני משפחתי עם בניי בביתי, בהיעדרי. והגעגוע גדול מאד. אבל גם הידיעה, שלא הייתי יכול לעשות את הטיול הזה יחד עם מיכאל ודניאל. הם היו פשוט יוצאים מדעתם כבר בשלב הטיסה הטרנס-אטלנטית, שלא לדבר על כיתות הרגליים שלי ממקום למקום, מנוף לנוף, ממשימה למשימה.
בנסיעות תחקיר כאלה אני תחנת ממסר וקליטה. ואנתרופולוג. וטועם מזון. וצלם. אני סופג וסופג, מערה אל קרבי כמה שיותר ריחות וצבעים וטעמים ומראות. אחרי כן, כאשר תקראו אותם בספרי הבא, תדעו בדיוק מניין הבאתי אותם וכמה רחוק נסעתי בשביל כך. ולא שאני מתלונן, חלילה. כבר אמרתי לא פעם, שהכתיבה היא סוכנת הנסיעות הכי טובה שלי.
תודה לאל שהספר הבא מתרחש 'רק' בספרד:).
אמנם שידרתי אתמול בשידור חי רגעים שונים מיומי כאן. אבל הנה כמה תמונות ממה שאי אפשר להעביר בשידור חי.
היום אלך ל'גלריה דה היסטוריה,' המוזיאון ההיסטורי של קונספסיון, לדלות בו עוד מידע, אסתובב קצת בחלקה המרכזי של העיר, ואז אטוס חזרה לסנטיאגו, ממנה, מחר בבוקר, אני טס ללימא, שם סייעו לי חברי הטובים והאהובים, ליאון וענת טרטמברג, לקבוע פגישות מהותיות וחשובות מאוד לספרי הבא. ליאון הוא מנהלו הקודם של בית הספר 'ליאו פינולו', בית הספר היהודי המרכזי בפרו בכלל ובלימא בפרט, הוא מלמד בו גם כיום, והוא ההיסטוריון של יהדות פרו. וענת, הו ענת, היא אשת לפידות ירושלמית, אישה מדהימה וחברה טובה וגם דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית בלימא.
כמו במקרה הטיול הנוכחי, שרקמתי אותו בן-לילה רק בזכות תלמידה שלי בקורס לכתיבה, חנה רגב, אשתו של שגריר ישראל לשעבר בצ'ילה, יוסי רגב, ובעזרת בעלה, גם את ענת וליאון הכרתי דרך דני דביר, תלמיד כתיבה לשעבר שלי מקיסריה, שאותו הכרתי דרך שבח רוס, תלמיד כתיבה קודם עוד יותר.
שוב ושוב אני מגלה, שתלמידיי במשך שבע עשרה השנים שאני מלמד בהן כתיבה יוצרת ברחבי הארץ יצרו, יחד אתי, רשת חברית מיוחדת, שמזינה את כולנו שנים קדימה בהרבה הרבה אהבה ויצירה. רק השבוע קיבלתי מתלמידה יקרה לשעבר, מ'אסכולות' בחיפה, את המכתב הבא: "אני מרגישה צורך לכתוב לך כמה מילים טובות. החלטתי להפסיק סדנת כתיבה שהשתתפתי בה לאחרונה, וזאת בעיקר משום שהתחלתי לקרא מחדש את החומר הרב ששמרתי משתי הסדנאות שלך בחיפה. אין בפי מילים לשבח את דרך ההוראה שלך. הרי על הכל דיברת, כתבת והבאת לנו חומר מקצועי נפלא, ששווה לעיין בו שוב ושוב. אני תקווה שהדברים יחלחלו בי לאט לאט וישפרו את כתיבתי. הרבה תודה לך ושבת שלום."
אז זו גם הזדמנות טובה להודות לכול תלמידיי ותלמידותיי, הנותנים בי את אמונם. אני כבר מצפה לפגוש אתכם/ן בראשית החודש הבא.
שבת שלום מצ'ילה.
