השתוממות אינה מן הרגשות החביבים עלי. אני שונא תהייה. אני מעדיף להיות מכוון וממוקד במטרותיי. כאשר אני במצב כזה, אני יכול להזיז הרים ממקומם. כך עשיתי את הדברים הגדולים בחיי עד הנה – היהפכות לדובר התיאטרון הקאמרי של תל אביב, ייסוד וניהול משרד גדול ליחסי ציבור בתחומי התרבות, השקה והרצה של ערוץ ה-בי.בי.סי פריים בארץ, הקמת בית ההוצאה הראשון לקהילה הגאה בישראל, פתיחת בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, הבחירה בהורות דרך פונדקאות, כאב גאה יחיד – והמעבר מתל אביב לחיים פסטורליים בקיבוץ תובל בגליל.
אבל החיים אינם מסלול חד ערוצי למימוש עצמי. כל תהליך מורכב משלבים, ולעתים אתה מוצא את עצמך נקלע לפרשת דרכים, מבלי לדעת באיזו דרך עליך לבחור.
כאשר אתה מוצא את עצמך במצב כזה אתה יכול לזמן לך מישהו לעזרה. זה יכול להיות אדם חכם, מנטור או קול פנימי. אתה יכול לעשות מדיטציה או להתפלל. אבל אתה בעיקר מוכרח לאמן את עצמך לקבל את הניסיון הזה ולהיוותר בתוכו רגוע. כבר היית כאן לפני כאן. תהייה היא שלב הכרחי בכול דרך שתבחר בה. למעשה, התהייה מבטיחה שתבחר בכיוון כלשהוא ותתחייב אליו.
פרשת דרכים, כול פרשת דרכים, היא גם מקום שבו אתה זוכה בדבר אחד ומאבד דברים אחרים. זהו טבעם של המציאות ושל הקיום האנושי. אנחנו חיים במצב מתמיד של אינסוף פוטנציאלים. ברגע שאתה בוחר במשהו, אתה בהכרח מפסיד הרבה אפשרויות צמיחה אחרות. קשה להכיל זאת. זה מזכיר לך שוב ושוב שאתה אחראי לכול החלטה שתיקח בחייך. ההיסוס משקף את החרדה, המלווה את החוויה הזאת. החרדה לאבד משהו אדיר או ליפול לתהום.
זה מה שהרגשתי היום. אני רוצה להתפטר מעבודת ההוראה שלי בתל אביב כדי שאוכל למצות כמה שיותר זמן בכתיבה בבית. אבל עוד אינני יודע כמה קורסי כתיבה חדשים אצליח לארגן באזור. הרישום אליהם רק החל, ועלי להמתין עד ה-15 באוקטובר כדי לראות מה קורה, האם אני מצליח לברוא לי אפשרויות פרנסה חדשות באזור, או שעלי להמשיך לרדת לתל אביב לצורך זה.
יש לי כמה ספרים לעריכה. אם אערוך אותם, הם יספקו אותי מבחינה פיננסית. אבל בהיותי בן מזל שור, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות תלוי בממונו של איש. אני חייב לדעת מניין אוציא משכורת חודשית. זה חשוב לאיזון ולהרמוניה הפנימית שלי. ובלעדיהם אינני יכול לכתוב. אני נקלע לחרדה.
האישה שאני נפגש עמה בימים אלה, כדי להיוועץ בה בנוגע להורותי, אמרה לי היום – אתה אדם אמיץ, יצירתי וחרוץ. אל תפחד ללכת אחר ליבך. אתה יודע מה הכי טוב בשביל, אז עשה זאת. אבל אני חונכתי להבטיח תמיד את הווה חיי. ועובדה זו הופכת אותי לעבד של ההווה, שאינו יכול לעבוד על פרויקטים ארוכי טווח בשל מצב ההווה של הדברים.
אני יודע, למשל, שאני חייב לנסוע בקרוב מאוד לפרו, לצורכי תחקיר של הרומאן הבא שלי. יש לי חברה שם, שהזמינה אותי לביתה עם בניי. אבל אני חושש לקחת אותם לטיול רחוק כול כך, וחושב שאם אעשה כן אהיה עסוק בהם ובשלומם תחת אשר אעסוק בתחקיר מסביב לדמות שלי.
מצב הרוח הזה ליווה אותי במשך היום כולו. אבל לא נתתי לו לגרור אותי למטה. עשיתי את האימון האירובי שלי, כתבתי את 1000 המילים היומיות, ערכתי קניות וניקיתי את הבית – והופעתי במופע יחיד בהיכל התרבות בכרמיאל, במסגרת 'ימי תרבות' של מפעל הפיס, בשיתוף אגודת הסופרים העבריית במדינת ישראל.
זה היה כיף. הגיעו כשבעים אנשים לאירוע. סיפרתי להם את סיפורי האישי, קראתי כמה משיריי ואת הפתיחות לכול אחד משלושת הרומאנים האחרונים שלי – 'מעשה בטבעת,' 'כשהמתים חזרו' ו'אשת הפיראט היהודי'. בעשותי כן מצאתי, שכול אחד מן הרומאנים האלה מתחיל בטון יהודי ובלשון יהודית עמוקה מאוד, ושכול אחד מהם מתחיל בסצנה בבית כנסת. מעולם לא הבחנתי בזה מקודם לכן.
אין זו מניירה. זהו בית הכנסת בליבי, המופיע שוב ושוב ברומאנים שלי. זה המקום שבו אני בונה את הקהילה היהודית הבדויה שלי, כקהילה שבה ההומוסקסואליות אפשרית, ובה חתרנות, או חריגה מגבולות הנורמה, נתפסות כגבורה, אחותה של החדשנות, ולא רק כאיום על הסדר החברתי.
אם הדברים האלה נוגעים בך, לך/כי אל הקמפיין שלי למימון המונים ועזור/י לי לגייס עוד כמה שעות כתיבה. זה הכרחי לי מאוד כרגע, בשעה שאני מתמודד עם כתיבת שלושה ספרים בו-זמנית ובזה אחר זה.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
תודה, ולילה טוב.
