אוּפוֹריה של אבדן

יומן מלחמה (36)

     ככל שממדי השכול והאבדן מאז פוגרום השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו מתבררים, ולמצער גם מתרחבים, נמלאת הספרה הציבורית בביטויי שכול ואבדן. כלי התקשורת חשים מחויבות לבטא את הכאב על הרצוחים ועל הנופלים, וממלאים שעות ארוכות בשיחות עם הורים, רעיות, בני ובנות זוג של רצוחים ושל נופלים. השידורים הללו משקפים את מצב הרוח הלאומי, ובו-בזמן שהם מחזקים את הרוח הם גם מרסקים אותה מרוב יגון.

     כריבוי הנורא של משפחות שכולות חדשות, כך גם ריבוי ביטויי האבדן והאבל. ישנן משפחות המבטאות את גאוותן בבן או בבת הלוחמים, בדבקותם במטרה, באהבת הארץ שלהם, בהתנדבותם אלי קרב, וישנן משפחות הבוכות את ליבן המרוסק. ישנן משפחות המפרטות את כול תכונותיו הסגוליות של הנופל, כדי לזכותו אחרי מותו בהערכת הציבור ובאהבתו וצערו על לכתו, וישנן מוכות מרוב הלם.

     לאבל יש שלבים שונים. השלב הראשון הוא ההלם. אחריו לא אחת בא שלב ההכחשה. חוסר היכולת להכיל את האבדן, סירוב לקבלו, דחייתו. ההכחשה מוכרחה להסתיים, ואז עלולה לבוא התרסקות פנימית. לעתים היא מעוכבת מכוח המנחמים הרבים, העוטפים את המשפחה במהלך הלוויה והשבעה. אבל אחרי שבעת ימי האבל, לקראת השלושים, ובמרחב הזמן העצום והאינסופי שבא אחרי כן, בתוך שגרת הימים, כביכול, אורבת לכל משפחה אבלה הביצה הטובענית של הייאוש ושל האבדן. ההכרה היומיומית בהיעדרם של הבן או הבעל, הבת או בת הזוג, ועמה תחושת ההתחבטות בין דופנות התהום, תהום הכאב, האימה והצער, החור השחור המושך אליו את ליבת האישיות, מוצץ את לשד החיים, מקנה ליומיום גוון שחור או אפור מת של שגרת השורדים אחר המת. והיא איומה.

     בתוך כל אלה הנפש האבלה, השכולה, שאינה יודעת איך להכיל את האבדן, ממציאה לעצמה מיני מנגנוני הגנה. ההכחשה היא רק אחד מהם. מנגנון נוסף, עצום ומפתיע, הוא האופוריה של האבדן. במקום התמעטות בתוך כאב, במקום התרסקות בתהום הפעורה של האבדן, באה איזו אינפלציה זמנית של האישיות, תחושת העצמה, הנובעת ממעמקי האישיות, כניסיון מגננה נואל וזמני עד מאד, המבקש להגן על הנפש מפני קריסתה.

     זוהי מגננה זמנית ונואלת, מפני שמעברה האחר אורב כל העת החור השחור של האבדן. הוא נמצא שם בתור קבוע. אי אפשר למלאו באופוריה כוזבת, גם לא בעשייה מוטרפת. ובסופו של דבר, האופוריה הזאת עתידה להתרסק, ולגלות את מה שהיא מסתירה מתחתיה. תהום גדולה ונוראה של כאב, של ייאוש ושל אבדן.

     כאשר אתם רואים בני אדם במצב כזה, חבקו אותם. אל תלהיבו אותם. אל תעניקו להם, כפי שעושים כלי תקשורת מסוימים, במה למופע העוועים שמחוללת ההכחשה של אובדנם. אינכם עושים להם בזה שום טובה. אתם רק שודדים אותם מן היכולת לעמוד מול הכאב, ולהתמודד עמו. אל תסייעו להם בהגברת האופוריה של האבדן, כי אחרי כן, כאשר יתמוטטו, תישאו באחריות משותפת להתמוטטותם.

אילן שיינפלד, תובל, דצמבר 2023.