“שלום אילן, מדברים מ’מכבי.’ רציתי להזמין אתכם לבדיקת המוגלובין תינוקות,” אמרה לי לפני כמה ימים האישה שהתקשרה אלי ממוקד “מכבי” בבלפור.
משום מה, הבדיקה הלחיצה אותי. אבא שלי אמר שאין לי מה לדאוג. שזו בדיקה שגרתית. והוא יודע. הרי אמי ז”ל הייתה בעצמה לבורנטית מעבדה, בקופת החולים הכללית, במשך שנים רבות.
אבל אני נדאגתי.
כיוון שגם תורי הגיע לבדיקות דם תקופתיות, החלטתי שהיום, יום חמישי, שבו איני מלמד, אלא עסוק במלאכות הבית ובסידורים, הוא יום מתאים לזה.
אז אמש נכנסתי לצום, והבוקר, כשהילדים התעוררו, הנחתי להם להישאר בפיג’מות עד שעה מאוחרת, ובזמן שחיכינו עד שתעבורנה 12 שעות הצום שלי האכלתי את הילדים, החלפתי להם חיתולים, ניקיתי את הבית לשבת ועשיתי כביסה.
בשמונה וחצי יצאנו ברגל, עם עגלת התאומים, לכיוון קופת חולים. בדרך עצרנו בבית המרקחת של “מכבי” בתחילת רחוב בלפור, כדי לקנות את התרופות הקבועות שלי ואוכל למיכאל. כך הגענו לקופת החולים ממש בזמן, בתשע וחצי, אחרי 12 שעות צום, כנדרש.
הוצאתי ממחולל המספרים שלושה מספרים עוקבים, וכשקראה הכריזה למספר 351 לעמדה שלוש במעבדה, נכנסתי פנימה עם התאומים.
את פניי קיבלה לבורנטית נחמדה ומנומשת.
“שניים במחיר אחד?” שאלה.
“שלושה,” השבתי לה. “באנו לבדיקת המוגלובין תינוקות, וגם אני צריך לתת דם.”
היא אמרה שנתחיל איתי.
התיישבתי, ומיד הסבתי אליה את גופי, כדי לא לראות את המחט ואת הקזת הדם.
“אני צריכה שתשב מולי,” היא אמרה לי.
“אבל אני לא רוצה לראות את זה,” השבתי לה. “זה קשה לי, למרות שאמא שלי הייתה לבורנטית.”
“אז תסיט את המבט, אבל תשב ישר,” ביקשה.
התיישרתי.
היא לקחה ממני דם, ואחרי כן שאלה במי מהתאומים נתחיל.
“במיכאל.”
נטלתי את מיכאל לידיי, הושטנו את ידו קדימה, והיא דקרה אותה.
מיכאל לא מצמץ, גם לא כשלחצה על קצה אצבעו הקטנה פעם אחר פעם, עד שזלפה די והותר דם ממנה לתוך מבחנה קטנה.
היא שמה על אצבעו צמר גפן לעצירת הדם, ואז נטלתי לידיי את דניאל.
דניאל המסכן בכה קצת. בעיקר כשסחטה את אצבעו לדם, ואני השתדלתי לחבקו אלי ולהרגיעו ככל האפשר. גם נתתי להם בקבוקים.
ברגע שיצאנו מן המעבדה הם נרגעו.
ירדנו למטה, והלכנו לשבת בשמש, בבית קפה בשנקין. הייתי חייב לאכול ולשתות משהו, ובינתיים נתתי לילדים קצת בקבוק וקצת במבה. קצת אמרתי. נא לא להטיף לי מוסר:)
בדרך הביתה עוד עברנו בחנות המוסיקה באלנבי, שם קניתי מיתר סול להחלפת המיתר שנקרע לי בגיטרה, ובסופרפארם, לקנות למיכאל את האוכל, שאזל בבית המרקחת של “מכבי.”
כשהגענו הביתה, אילנה ואחותה אלה עסקו בטיפוח הגינה שלה בחצר, כך שהיה לילדים במה להביט בזמן שהכנתי להם מרק ומחית פרי, כפי שהם רגילים לאכול במעון. אמרתי לעצמי, שחזרנו הביתה אחרי אחת עשרה בבוקר, וכבר אין טעם להסיע אותם למעון. שיישארו איתי היום. יהיה לנו כיף.
ואכן היה כיף.
כשהם רצו לאכול, והמרק עוד היה חם מדי, שמתי להם צלחת עם שארית הבמבה על המזרן, והם ולונה עשו חיים, ואחרי כן הושבתי אותם בכסאותיהם, והאכלתי אותם במרק.
אגב, פיתחתי שיטה לזה. אני מעמיד את שני הכיסאות מול שולחן האוכל במטבח, נשען עליו בישבני, שם על מגשי הפלסטיק שלהם קערת מזון לכל אחד, ומאכיל אותם בכל פעם שתי כפיות לזה ושתיים לזה.
זה די מתיש, אבל כיף גדול לראות את הילדים נהנים ואת הקעריות מתרוקנות.
אחרי מנוחת הצהריים, ממנה התעוררנו כולם בשלוש, אכלו מחית פרי ושיחקו עם לונה וסולטן ועם הצעצועים שלהם, עד שבאה אלינו אלה לביקור. ואז גם השמעתי להם את “מאמא מיה,” המיוזיקל שהם אוהבים לרקוד איתו, ורקדתי איתם, בתחילה כל אחד בנפרד על ברכיי, ואחרי כן שניהם יחד, ב’רכבת.’
היה כיף חיים.
אחרי כן הכנתי להם אורז עם חתיכות קטנונות של פולקע הודו מהמרק, שדניאל טרף ומיכאל ירק, עשיתי להם אמבטיות והשכבתי אותם לישון.
דניאל נרדם מיד. מיכאל בכה עד שהוצאתי אותו מן המיטה, ניגנתי לו בגיטרה ואז נתתי לו בקבוק.
אני מתבונן ביום הזה, עייף ומאושר.
יש בתוכי שקט גדול.
לא עשיתי דבר מלבד לטפל בילדיי היום, אבל זה המון. וזה ממלא את הלב ואת הנשמה. ובעיקר ממלא אותי בסוג של שקט. שקט של עייפות, שקט של אושר.
על השקט הזה צריך להגיד תודה.
ובינתיים, על פי הבדיקות הסוכר שלי קצת גבוה, ואם אני קורא אותן נכון אז למיכאל יש אנמיה ולדניאל אולי תולעים במעיים. אבל מוטב שהרופאה תבאר לי אותן. ומעבר לכך, לא אתן לספרות האדומות בטבלאות התוצאות להעכיר את נפשי. אלה בעיות קטנות. שניתנות לפיתרון.
