כששאלו אותי מתי אתה נהיה אבא, התשובה הכי מיידית שרציתי לומר היא, שאתה נהיה אבא ברגע שהבן או הבת שלך אומרים את המילה הזאת, קוראים לך לראשונה 'אבא.' ובמקרה שלי 'אבא אילן,' או 'אילן,' כי כך הרגילו אותם הגננות במעון לקרוא לי. 'אבא אילן.' וכך גם קוראים לי חבריהם, כולל רותם, מתוקה אחת, שקידמה את פני השבוע ליד שער המעון בצהלה, 'הנה אבא-אימא אילן!'.
אבל זו אינה האמת. כי בעיניי, אתה נהיה אבא ברגע שאתה מחליט להרות. ברגע שאתה מבין, שלשם אתה הולך. להיריון, ללידה ולכול מה שבא אחר כך. ולכן, ברגע שאתה גם יוצר עובר, אם זה במשכב עם אשתך ואם זה בהפריה חוץ גופית, כמו במקרה שלי, אתה כבר אבא לכול דבר.
זה בכלל לא משנה שהעובר שלך הוא רק צבר תאים מתחלקים. זה גם לא משנה אם הוא כבר מצוי ברחם, צמוד לדופנותיה ויונק ממנה את חייו, או, כמו במקרה שלי, שהוא שרוי במצב של קיפאון, במבחנה ששמי ומספר הזהות שלי כתובים עליה, במקפיא גדול, ואני מקווה ששמור היטב, במעבדתה של ד"ר שיבאני, בניו דלהי.
מבחינתי, אני כרגע אבא לא רק למיכאל ולדניאל, אלא גם לארבעת העוברים המוקפאים שיש לי בדלהי, שנוצרו מזרעי ומביציותיה של אותה תורמת ביצית. הם שם, הם ילדיי, והם יודעים זאת כמוני.
עכשיו השאלה היא אם אביא אותם לחיים, אותירם בקיפאון חיותם או אוותר עליהם.
וזו השאלה שהכי מעסיקה, מטרידה ומטלטלת אותי כעת.
אני רוצה עוד שני ילדים. לא אחד. שניים. אחד זו לא חכמה. לא עושים תהליך פונדקאות שני בשביל ילד אחד. זה לא הגיוני בעיניי. חוץ מזה, לגדל ילד אחד אני לא יודע, אבל שניים אני כבר יודע היטב איך לגדל. ואני רוצה עוד שני ילדים. לא עוד ארבעה, רק עוד שניים. כמו שהיו ויש להוריי. ארבעה ילדים.
שני בנים ואבא זה תא משפחתי קטן, מהודק ואינטימי. אני כבר מכיר ויודע את זה. ארבעה ילדים ואבא זה משפחה גדולה. זו תזמורת. זה קונצרט בארבעה קולות ומנצח. זה כבר משהו אחר לגמרי.
וזה מה שאני רוצה.
כול מי ששומע את זה חושב שזה מטורף, הרה סכנה ומתגרה בגורל. בני משפחתי מזועזעים מזה, חבריי וחברותיי אומרים לי, שעלי להתייחס לזה כאל משאלת לב בלבד, דמיון יוצר, פנטזיה שלא תמומש. חברות שנועצתי בהן סיפרו לי על הפלות שעברו, כשהבינו, כול אחת ונסיבות חייה וסיבותיה, שאינן יכולות ללדת ולגדל את העובר בבטנן, ועד כמה הן חושבות עליו ואפילו מתאבלות עליו כול ימיהן.
אמרתי להן שזה לא אותו הדבר. שאני כבר איבדתי ארבעה עוברים בהעברה הראשונה, שלא הצליחה, וחוויתי אבדן, ואחרי כן עוד עובר, שנקלט ברחמה של הפונדקאית, ודולל, כדי לא לפגוע בפונדקאית ובאחיו. שאינני יכול לסרב למתת החיים המוצעת לי, וממתינה לי בדלהי שאממש אותה. שגם כך, אם אממש רק שניים מתוך ארבעת העוברים שממתינים לי שם, אצטרך לשאת כול חיי בידיעה, שוויתרתי על עוד שניים. אבל שלשאת את הידיעה, שוויתרתי על כול הארבעה, זה בשבילי משהו בלתי אפשרי בכלל.
כרגע זה עומד רק על עניין אחד. כסף. מבחינה רגשית ברור לי לגמרי שאני מוכרח להביא עוד שני ילדים לעולם. המחיר של זה יהיה כבד. מיכאל ודניאל יצטרכו לחלוק אותי עם עוד אח ואחות, אני אתקשה עוד יותר להתפרנס, לכתוב ולממש את עצמי כסופר. אם עד כה עשיתי ג'אגלינג בין הטיפול בילדים לבין הפרנסה, ובין אלה לבין היצירה, עם ארבעה ילדים זה כבר יהיה לוליינות בלתי אפשרית כמעט. אבל אין לי ברירה אחרת. הדבר היחיד העומד ביני לבין מימוש חייהם של עוד שניים מילדיי, שאני אביהם של כולם, הוא כסף. ואת הכסף הזה בכוונתי להשיג. בהקדם. כמה שיותר מהר.
כי אף אחד הוא לא בעלים על עובריי, מלבדי. אין לי בן או בת זוג שעלי להתחשב בדעתם. בני משפחתי האהובים עלי מאוד, שאני אסיר תודה להם על כול העזרה שהושיטו ועוד יושיטו לי בעתיד, אינם יכולים לעמוד ביני לבין כמיהתי לילדיי. גם לא השכל הישר, ולא חבריי וחברותיי. אפילו לא הבנק.
אני רוצה עוד שני ילדים. ואני כבר משתוקק לאחוז בהם בידיי, לקלח אותם באמבטיית תינוקות על רגלי מתכת, שעה שמתחתיה משתכשכים מיכאל ודניאל באמבטיה הגדולה. לקום אליהם בלילה מן המיטה שאני ישן בה עם בניי, לטפל בהם בעריסותיהם, ואז לשוב לישון קצת עם בכוריי. לרכוש את עגלת הארבעה, שמצאתי באתר אינטרנט אמריקאי, ובה שני מקומות לפעוטות בגיל בניי ושני מקומות לתינוקות, לתלות עליה את תיק ההחתלה, לשים מתחתיה פרות ואוכל מוצק למיכאל ולדניאל, ומטרנה ובקבוקי מים לקטנים, וללכת חמשתנו יחד לשחק בגן השעשועים הקרוב או במרכז סוזן דלל.
זו בכלל לא שאלה. זה חייב להיות. ותכף כבר נגמר לי הזמן. אם יועבר התיקון לחוק הפונדקאות לקריאה שנייה ושלישית לפני הבחירות או אחריהן, לא אוכל להביא עוד ילדים לעולם, בשל המגבלות החדשות הקבועות בו. ואני חייב להספיק להביאם לעולם לפני כן, לפני שהמדינה תתפוס בעלות על עובריי.
תגובה אחת