השבירה והקיטוע של קהילה ושל עם היו מאז ומעולם כלי להבטחת שלטונם של יחידים. בנימין נתניהו לא המציא את זה. אבל אין ספק שהוא עושה כול מה שהוא יכול כדי להעמיק את השסעים בחברה הישראלית, לפלג אותה ולשסות אותנו, כול קבוצה, כול עדה, כול קהילה, זו בזו.
הוא עשה את זה עם הפיכת הקרן החדשה לישראל לחבר בוגדים. האמת היא, שהקרן החדשה לישראל, ושירות התמיכה לארגוני מתנדבים (שתי”ל) הפועל במסגרתה, שהיה לי העונג לעבוד בו במשך כמה שנים כאיש יחסי ציבור, הם ההפך הגמור. הקרן החדשה ושתי”ל הם התומכים והמפתחים הגדולים של המגזר השלישי בישראל. לולא ארגוני המתנדבים, מארגוני חלוקת המזון ועד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, כבר היינו אבודים. הרי נתניהו הפריט את שירותי הרווחה והבריאות, ועל ידי כך דרדר לתהום את החברה הישראלית. ארגוני הקרן החדשה ושתי”ל ממלאים את החורים השחורים שיצר שלטון הימין, אחרי שמוטט את תפיסת מדינת הרווחה שהייתה כאן.
הוא עשה את זה עם הפיכת התקשורת לבוגדנית, ועשה זאת גם עם השמאל. למעשה, כיום כול מי שאינו תומך נתניהו וממשלתו מוחזק מידי כבוגד. הדוגמה האחרונה לכך היא אורנה פרץ מקריית שמונה, חולה במחלה קשה, שהעזה להתפרץ לדבריו של ראש הממשלה, שהיא מתומכותיו – והפכה בן-רגע לאויבת המשטר.
זו דרכו של בנימין נתניהו. הוא מזהה סדקים ושסעים בחברה הישראלית, ואז שולח את שלוחיו ואת ידיו כדי להרחיב אותם.
החברה הישראלית, כחברת מהגרים רב-תרבותית, היא אכן חברה מלאת שסעים. אבל מה ששמר עליה עד כה הוא עקרון הערבות ההדדית, וההסכמה הלאומית על קיומה של ישראל כבית לעם היהודי, המכיר גם בזכויות המיעוטים החיים בו. בדיוק את הדבק המאחד הזה מנסה נתניהו למוסס, בין השאר על ידי חקיקת חוק הלאום.
הערב, בשיחה משפחתית, אמר לי אחי החכם, טל שיינפלד, כי כיום ישראל כולה היא חברת מיעוטים. הקשישים בתעשיית ההיי-טק הם מיעוט, האשכנזים הם מיעוט, הלהטב”קים הם כמובן מיעוט. וכי על כן, רבים ורבות מאזרחי ישראל יזדהו עם ערכי הליבה של מפלגת “שווים,” השוויון והערבות ההדדית, וגם יתמכו בה.
“בהקמת המפלגה אתה עושה דבר חשוב לחברה הישראלית,” אמר לי אחי, “כי כיום כולנו מיעוטים הזועקים לשוויון.”
“העימות הישראלי-פלסטיני יהיה איתנו למשך עוד שנים רבות,” אמר, כאילו הוא מדבר מפי, “אבל מה שמעניין את האזרח הפשוט במדינת ישראל כיום אינו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא כיצד ייטיב עם חייו. איך יבטיח לו ולמשפחתו פרנסה טובה, שירותי בריאות ראויים וזיקנה שאינה מביישת את בעליה. זה מה שחשוב כיום לכול אזרח בישראל.”
“ולכן,” הוסיף, “סתיו שפיר תהיה בעוד זמן לא רב ראשת ממשלה. שים לב איך היא נמנעת מעיסוק בסכסוך. היא עסוקה אך ורק בדבר אחד, ממוקד. הטבת חייו של האזרח במדינת ישראל.”
כשסיים לדבר, ביקשתי את רשותו להביא את דבריו בשם אומרם. אחרי כן גם סיפרתי עליהם לאבינו בהתרגשות. טל, אחי, ממש דיבר מגרוני הערב.
כוח המפלגה שאני מקים כעת, “שווים, מפלגה ישראלית גאה,” והידיעה הברורה כי תעבור את אחוז החסימה ותיכנס לכנסת, אינו נובע מעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא דווקא מן ההימנעות מן העיסוק בו. יותר מדי שנים הכתיבו הפלסטינים את סדר יומה וחלוקת משאביה של החברה הישראלית. יותר מדי שנים נחלקנו כאן בין שמאל לבין ימין, בוויכוחים אינסופיים. אבל הקונפליקט המר הזה, בין הישראלים לפלסטינים, ייפתר רק כאשר יקומו כוחות צעירים חדשים בעזה וביהודה ושומרון, יהדפו את הנהגתם ויכריזו וינהיגו בפועל ‘אביב פלסטיני חדש’, עם התכוונות וכמיהה לשלום וליחסי שכנות טובים.
עד אז, מוטב לנו להימנע מן הנפילה אל הדיכוטומיה הקבועה, הנצחית, זו המקבעת את הגושים הפוליטיים ומשביתה כול תקווה, בין ימין לשמאל. הדיכוטומיה הזאת מנוצלת על ידי שלטון הימין כדי לשמר את הסטגנציה הפוליטית, וכדי לקרוע את העם הזה לגזרים.
השמיטו את העיסוק האינסופי בקונפליקט – והשמטתם את הקרקע ששלטון הימין מתבסס עליה.
לכן הגיע הזמן לחדול מניסיונות להביא לפתרון ביהודה ושומרון ועזה – ולהתמקד בבניינה של החברה האזרחית בישראל, כחברה חילונית ליברלית, שבה כול אדם יכול לחיות כרצונו, ובלבד שאינו פוגע בזולתו, והמדינה עושה שביכולתה כדי לאפשר זאת.
או, איך אמר אחי טל – “לא אכפת לי שמוישה ההייטקיסט נוסע על אופניים חשמליים לעבודה, ומדי סוף שבוע מכין לעצמו כוס קפה ומתרווח על המרפסת עם צינגאלע. כול עוד זה לא מפריע לי, שייהנה.”
וכך גם לגבי הנושאים העמוקים יותר. את מי אני אוהב, עם מי אני מתחתן, איך אני מביא לעולם את ילדיי ואיך אני מעביר את עתות הפנאי שלי, במי ובמה אני מאמין ומה הן דרכי פולחני.
תנו לחיות בארץ הזאת. מתוך ערבות הדדית, בשוויון, ועד כמה שאפשר בבטחה.
לילה טוב.
