אתמול אחר הצהריים צלצל אלי עדי נס, בעלי לשעבר. הוא הודיע לי שאילנה נמצאת על ערש-דווי, שהתגלה אצלה סרטן, שבחרה באשפוז ביתי, ושנותרו לה שעות מעטות.
זה נחת עלי כמהלומה קשה. ידעתי שעברה ניתוח בשל דליפה בכבד. לפני כחודש ביקרנו בתל אביב. התקשרתי אליה מחוף ימה של נווה צדק, והצעתי שנבוא לכמה דקות, להגיד לה שלום. היא סירבה. לא הבנתי מדוע. כעת אני מבין שכבר ידעה על מחלתה, הייתה חלשה, והעדיפה להסתגר.
מהרגע שעדי הודיע לי, נפתחו הערוצים. הרגשתי אותה, שמעתי אותה, דיברתי אתה. בבוקר, כשהתעוררתי וראיתי בדף של ענת בתה את ההודעה, היה לי קשה מאד. אילנה יצאה למסע הגדול שלה בדיוק ביום הולדתה. ה-1 באוקטובר.
קשה לי לתאר מה הייתה אילנה בעבורנו. הדבר הכי קרוב לזה שאני יכול לומר הוא, שהייתה דמות אם לבניי. שגידלה אותם בידיה מיום שהגענו מהודו, ועד שעזבנו את נווה צדק, במשך ארבע שנות חייהם הראשונות. היא הקדימה אותי מאד בזיהוי הייחוד של דניאל, כשאני חששתי שהוא מתפתח מאוחר מאחיו, היא שהפצירה בי לא לערוך השוואות ולהיות קשוב לכול ילד בנפרד, היא שעמדה עלי בכול הנוגע למזונם, אז והיום. אילנה היא שחיבבה על בניי את פריכיות האורז, שעד היום הם אוכלים בתיאבון רב, ובביתה תמיד הייתה להם תיבת אוצרות ומשחקים. כול עוד גרנו דלת ליד דלת, על דלתה היו מתדפקים אם היה להם חלום רע, או אם אני כעסתי עליהם וגם סתם, כדי לקבל חיבוק ונשיקה ומלה טובה.
לא תמיד היה לנו קל יחד. אני חושב שהתייחסתי לאילנה קצת כמו אחות גדולה, סמכות למרוד בה. היו הרבה פעמים שיעצה לי עצה, ואני נעמדתי על שתי הרגליים האחוריות וסירבתי לשמוע, ואחרי כן, מקץ חודשים, הרמתי לה טלפון ואמרתי לה, אילנה, צדקת.
אילנה הייתה, עודנה וכנראה תמיד גם תהיה יסוד רגשי עמוק ומשמעותי מאוד בחיינו, ובעיקר בחיי הילדים שלי. זו גם הסיבה שעוד לא סיפרתי להם דבר. הם יודעים שאילנה עברה ניתוח, שלא ראינו אותה הרבה זמן, מפני שהיא חלשה ולא רוצה שנבוא לבקר אותה במצבה. אבל לספר להם שיצאה לדרכה, אמש לפנות בוקר, את זה לא הייתי מסוגל לעשות.
הבוקר, כשמיכאל קם, הוא ביקש, שהיום הזה יהיה יום נהדר, כי זה יום החופש האחרון של ראש השנה. לכן, כשביקשו לרדת לכרמיאל לקנות רחפן מכספם הסכמתי לזה, אף על פי שהיה ברור לי שהחנויות סגורות. המתנו חצי שעה ליד סניף 'אופיס דיפו' עד שהתרצו, והמשכנו לטיול. הצטרפנו לטיול משפחות ספונטני של נאווה ורועי והלל וחבריהם מכנף. נסענו לחירבת צונם, ישוב מן התקופה הביזנטית, ומשם לראות את "קירות מדברים," ציורי הגרפיטי מרהיבי העין שציירו ששה אמנים בינלאומיים על חומת הגבול בין ישראל לבין חיזבאללה, כקריאה לשלום. החבר'ה המשיכו לחורפיש, לאכול בה. אבל הילדים כבר שמעו ממני על ההפתעה המצפה להם בבית, ודחקו בי לחזור מהם ככול האפשר הביתה.
עוד לפני שבועיים קניתי להם טלפונים. שלי נהרס, וכשהגעתי לסלקום להחליפו, הציעו לי חבילה של שלושה טלפונים יחד. לקחתי. התכוונתי להשאיר אותם חבויים אצלי לפחות עד גיל שמונה או תשע. אבל היום, כשהילדים שוב העלו את השאלה מתי כבר יהיו להם טלפונים, כי לכול ילדי לבון יש, וגם לשתי בנות מתובל, אמרתי להם "כבר יש לכם טלפונים."
עמדנו בחורשה לפני חירבת צונם. הם היו בטוחים שאני מתבדח. הם לא ידעו עד כמה אני עצוב. "אבא, יש לנו שעונים חכמים וטבלטים, לא טלפונים," אמר דניאל.
"יש לכם טלפונים. קניתי לכם טלפונים."
"אבא, אתה עובד עלינו," קבע מיכאל.
"למה אתה חושב כך? אני אומר לך, קניתי לכם טלפונים. התכוונתי להפתיע אתכם, בראש השנה, ולא ידעתי מתי. בימים האחרונים התנהגתם לא משהו. אבל היום החלטתי לתת לכם אותם."
הם לא האמינו למשמע אוזניהם עד שהגענו הביתה, והוצאתי מן המחבוא את שני המכשירים, עדיין באריזתם. הם פתחו אותם, התרגשו מאד, אחר הצהריים דניאל הצליח (כמובן) במה שאני כשלתי בו – להוציא את כרטיסי הסים מהשעונים הסלולריים ולהשחיל אותם לבדו לתוך הטלפונים החכמים.
אחרי כן גם התקלחו מוקדם, והלכנו לאכול על האש בשיפודיה החדשה שנפתחה קרוב מאוד אלינו הביתה, בקצה הכפר.
הם נהנו מאוד. ואפילו אמרו לי "שוקראן, אבא, על האוכל ועל הטלפונים ועל הטבלטים ועל המחשבים."
ואני אמרתי להם תודה, והלב שלי היה חרב. כי ידעתי, ששום דבר שאתן להם היום לא יפצה על מי שנלקחה מהם היום. אבל אם וכאשר ישאלו מתי ניסע לאילנה, או האם אפשר להתקשר לאילנה, לא תהיה לי ברירה אלא לספר להם.
ואז, כשישאלו, אני אספר, ואזכיר להם את היום הזה. אומר להם, אילנה יצאה לדרך ביום הזה, שבו נתתי לכם את מכשירי הטלפון החדשים שלכם, ויצאנו לאכול בכפר, והיה לנו יום כיף. עשינו את זה, למרות שכאב לי מאד, כי אם יש דבר אחד שאני יודע בוודאות זה, שאילנה לא הייתה רוצה שאכאיב לכם, ומשום כך גם נמנעה מלפגוש אותנו, והעדיפה להישאר חרותה בזיכרון שלנו כמו שאנו זוכרים אותה, מלאת אהבה, מלאת חיים.
וכך היא גם תיזכר.
אני כותב את הדברים האלה בשיברון לב גדול. גם בשל לכתה של אילנה, וגם מפני שהיא מאוד קרובה לילדים, היא אחד מן המבוגרים הכי קרובים אליהם, ובעבורם, לאבד אותה בגיל שבע, זו מכה איומה.
אבא שלי ובת דודי נאווה אומרים לי פשוט לא לספר. קיצ'י, רכזת החינוך בתובל, שאיתה אני מתייעץ על כול עניין מהותי לגבי ילדיי, חושבת אחרת. שצריך לספר, רק בלי להכביר בפרטים. אני משהה את זה עוד קצת, עד כמה שאפשר, עד שישאלו מתי אפשר לדבר או לבקר את אילנה. ואז אגיד להם, אתם זוכרים שאילנה הייתה בניתוח, ושהייתה חולה, עד כדי כך שביקשה שלא נבקר אותה, אז אילנה לא הצליחה להירפא מן הניתוח ומן המחלה שהייתה לה, ונפרדה מאתנו. והשאירה לנו את ענת ויאיר ואת אלה וארנון, ואת האהבה הגדולה שלה אלינו. ועכשיו, כול פעם שתרצו לדבר עם אילנה, תוכלו להביט בתמונות שלה, ולזכור, או לדבר עם ענתי במקום.
נ.ב.1 לחברים של נאווה ורועי, בייחוד הדס ותום, עכשיו תבינו מדוע הייתי מוזר, קצת מאופק, היום כשנפגשנו, וגם נעלמנו ככה. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי להסביר דבר, ליד הילדים.
נ.ב.2 להורים חברינו בתובל, סליחה אם הפרתי איזה הסכם לא כתוב בינינו בנוגע לטלפונים. הילדים שלי איבדו היום יסוד גדול בעולמם. אז נתתי להם משהו שמאוד רצו בו. רק אנא מכם/ן, אל תזכירו את לכתה של אילנה בפני ילדיכם/ן ואל תאמרו על כך לילדיי דבר. הם עוד לא יודעים כלום.
