אתמול, כמה שעות אחרי שסיפרתי לילדים על לכתה של אילנה, שב מיכאל מבית הספר, ובידו שני הדברים הללו. תעתיק של דובה מחזיקה דובי, שעשה בטוש על פלסטיק שקוף, וגוש שיש קטן, שמצדו האחד כתב 'אילנה' ומצדו האחר צייר שני לבבות.
"אבא, אני רוצה שתשים את זה בקבר של אילנה," ביקש.
חיבקתי אותו והבטחתי לו שכך אעשה.
גם דניאל, מסתבר, צייר ציורים לאילנה, אבל שכח להביאם מבית הספר. וכך, אפוא, יצאתי היום בצהריים, אחרי שאבא שלי הגיע הנה במיוחד כדי לאפשר לי זאת, לקיבוץ גבעת חיים מאוחד, בית ילדותה של אילנה, וכעת גם בית עולמה.
בלוויה פגשתי את עדי, בן זוגי לשעבר, את השחקנית רבקה בכר, שכנתנו מנווה צדק, את איציק, הבן של לבנה, השכנה מדירת הגג, שגם היא כבר נפטרה, וכמובן את ענת ואיקו, ילדיה של אילנה, ואת אלה וארנון, אחותה ואחיה, ועוד קהל רב.
בית העלמין של גבעת חיים איחוד יפה ושליו. הוא שוכן בין עצים, על חצי מדרון מתון. מעט קברים יש בו, וכעת נוסף בו תל עפר תחוח, קברה של אילנה.
מיד אחרי שהורידו את הארון, מיהרתי וגחנתי מעל הבור, והנחתי על הארון את הדברים שמיכאל הכין בשביל אילנה. חברי הקיבוץ אפשרו לי את זה, ורק אחרי שסרתי מן הבור, נחנק מבכי, כיסו אותו בעפר.
אנשים דיברו. כולם הביאו עמם את דבריהם כתובים. אני לא הבאתי אתי שום דבר כתוב. לא הייתי זקוק לזה. עמדתי וסיפרתי קצת על אילנה, שהייתה לא רק אימא של ענת ואיקו, אלא של עוד ילדים רבים שטיפלה בהם, עטפה אותם באהבתה ובמסירותה. הבנות של איילת ומשה, הבנות של עדי ונווה, ובניי, מיכאל ודניאל.
אחרי שהסתיימו הנאומים, חברת הקיבוץ הניחה עציץ פורח במרכז התל, קירבה אליו פח פלסטיק מלא בפרחים, והזמינה את הנוכחים והנוכחות להניח פרח על הקבר.
אני קמתי ממקומי ובידי קופסת פלסטיק מלאה בזרעים, שמוללתי בידי והכנתי אותם בשעה שהמתנו ללוויה. זרעיה של החוטמית היפה, שצמחה העונה בחצרנו, שרביטי פריחה מרהיבים בלבן, ורוד ובעיקר ארגמן.
פיזרתי המון זרעים מסביב לקבר, ואז רכנתי והידקתי אותם בעפר מסביבו. אחרי כן, מישהי הסבה את תשומת לבי לכך, שזרעתי במקום שבו עתידה לקום מצבה, ולכן הוספתי סיבוב שלם של זרעים. בעיני רוחי דמיינתי איך אילנה, שכל כך אהבה פרחים וצמיחה, ובעיקר פרחי בר, אילנה שטיפחה גינת גן עדן בחצרנו בנווה צדק, בתוך עציצים, תהיה מוקפת כעת בשרביטי הפריחה הלוהטת של החוטמית, מחצרנו בתובל.
היה לי כואב. עדיין כואב לי. כל הדרך הביתה דיברתי עם חברתי הטובה מרסלה, שעודדה את רוחי. כבר בדרך, בטלפון, שאל אותי מיכאל אם מישהו בכה שם, בלוויה, ואני אמרתי לו שכן, שאני בכיתי. וכשהגעתי הביתה הוא שאל, האם הנחתי בקברה את הדברים שהכין.
"בטח," אמרתי לו, "שמתי אותם מאוד קרוב אליה." ואז ביקשתי את רשותו לפרסם את תצלומם כאן. והוא הסכים.
עצוב לנו מאד. מיכאל אמר במפורש שעצוב לו, ואני אמרתי לו שבצדק, שזה באמת מאוד עצוב, אבל שאילנה תמיד תישאר איתנו בנשמתה.
וזהו.
שלא נדע עוד צער.
ושאילנה תזכה לאור בנתיביה החדשים.
