שמש של אחר צהריים האירה את הרחבה. צלם במכנסיים קצרים, סנדלים וצמה סידר חתן וכלה לצילום. הוא קירבם אל הדלת של בניין בית הספר לבנות, שאינה סוגרת ופותחת עוד דבר, קירב זו לזו את כנפות דלת העץ הכחולה, הגבוהה, והדף את החתן בשתי ידיו, במחווה שהייתה בה גסות, מצמידו אל כנפה הימנית של הדלת.
החתן, גבר צעיר ונאה בחליפתו, ציית ולא אמר לו דבר.
אז קירב אליו את כלתו, לבושה בשמלת כתפיות לבנה, פשוטה למראה, ובלי נזר, והטה בשתי ידיו את ראשה ליד ראשו של החתן, כאילו הוא לוכדם בנשיקה.
החתן והכלה עמדו שם, בין שתי כנפות הדלת, הוא אוחז בידו האחת במותן כלתו, והיא מחזיקה בידה זר פרחי לובן.
הצלם נסוג צעד אחד לאחור, הרים את מצלמתו באוויר וצילם.
אחוזי מבוכה ניתקו זה מזו וירדו במדרגות אל מרכז הרחבה, הריקה מאדם ושטופת שמש.
הצלם, מיוזע, לו היה זה רק המשכו של יום עבודה, סב ותר אחר עוד זוויות לצילום. החתן והכלה, צייתניים ומותשים מיום שלם של סידורים, מתוחים מן הערב שעוד צפוי להם, השתדלו לשמור על רוח טובה.
החתן שלח ידו אל כיס חליפתו, מגשש אחר חפיסת הסיגריות שלו. הכלה הזעיפה אליו מבט. מיד סילק משם את ידו.
הצלם ירד בינתיים במורד המדרגות אל אולם המופעים, שהיה פעם בית ספר לבנים, וקרא להם. הוא מצא פינה קסומה במיוחד לצלמם בה, בצדה האחר של החצר, על ספסל עץ, בין כמה שיחים פורחים.
הגבר שישב על ספסל ברחבה, משחק עם כלבתו, הביט בהם. הם העלו בו עצבות. על כך שלא התחתן, ושחוויה זו גם לא צפויה לו. מפני שהוא מבוגר, מפני שהוא הומו ומפני שהוא חי עם בן זוג צעיר, שאינו רוצה להתחתן אפילו בקנדה.
הוא הניף בידו את בקבוק המים הריק, חושב לזרוק אותו פעם נוספת לכלבתו, שתרוץ ותתפוס אותו בין שיניה, אבל אז שמט את הבקבוק על הספסל לידו.
הוא קם, רצועתה בידו, והחל ללכת הביתה, מגלה לחרדתו כי כל הזמן הזה הסתובב ברחבה כשחנות מכנסיו פתוחה, מפני ששכח לסגור אותה, וממנה מבצבצים תחתוניו הלבנים.
