אלרגיה, סטרואידים – ודברים שלא עושים בלי מרים בנימיני.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (114).

     הבוקר קמתי בלי קול. אחרי חודש של התקף אלרגיה הולך וגובר, הגיע הרגע הזה, שקורה לי מדי כמה שנים, ובו הליחה מתיישבת לי על הסימפונות ופשוט לא מאפשרת לי לדבר. מיד הודעתי על כך למי שאמורה הייתה לי להיות שיחת זום איתה בשעה שתים עשרה. אך מכיוון שהקלטתי לה הודעת  ווטסאפ בקולי, כדי שתשמע איך אני נשמע, היא כול כך נבהלה שביקשה שאגש לרופא.

     ירדתי לכרמיאל, וביקשתי להיכנס לרופא שלי בלי תור. בתחילה הוא סירב, ואמר לאחות שאם איבדתי את הקול בבת-אחת עלי לגשת למיון, ואם לא – שאחכה לרופא אף אוזן גרון למחר. הסברתי לאחות שאני בהתקף אלרגיה חמור, ושזו תופעה שחוזרת אצלי מדי כמה שנים. היא שבה על דברי הרופא. "אני מצטער, אבל אני לא מקבל את זה," התעקשתי, ודפקתי לו על הדלת. "דוקטור, אני מבקש שתראה אותי."

     "עכשיו יש לי עבודה," הוא פלט.

     "אוקיי, אז אמתין בחוץ," השבתי לו.

     כעבור כמה דקות הוא קרא לי פנימה ומיד התחיל בדבריו, מה שסיפרתי מקודם. עצרתי אותו. "דוקטור, אני לקוח של מכבי כבר חמישים שנה. בתל אביב, רופא המשפחה היה נותן לי במצבים כאלה פרדניזון. אני מכיר את הגוף שלי ויודע שזה מה שאני זקוק לו כדי לצאת מן ההתקף הקשה הזה."

     "טוב, אז ארשום לך פרדניזון 20 מ"ג לחמישה ימים."

     "בעבר רשמו לי 5 מ"ג, כדי שאוכל להעלות את המינון לאט, ואז גם לרדת ממנו לאט," סיפרתי לו.

     "אתה תיקח מה שאני נותן לך."

     חוסר האמפטיה והתשובות הקצרות שלו היו לי משונות. לא ראויות. וזו לא הפעם הראשונה.

     לא זו הדרך שבה אמור רופא משפחה לנהוג בחוליו. אבל הבלגתי. יצאתי ממנו עם המרשם, ניגשתי לבית המרקחת, לקחתי את הכדורים, ואז, במכונית, חציתי באצבעותיי כדור ולקחתי רק את חציו. כעת לקחתי את חציו השני. רק מחר אקח מנה שלמה. מזל שיש לי תלמידת כתיבה שהיא רוקחת בכירה בירושלים, שיכולתי להיוועץ בה לגבי זה. היא לפחות אמרה שהרופא צודק. כיום, במצבי אלרגיה אקוטיים, אכן נותנים 20 מ"ג למשך חמישה ימים.

     שיהיה.

     אבל אני הרי יודע מה סטרואידים עושים לי. גלי חום, פריחה בפנים, התנפחות כללית – והתקפי זעם בלתי נשלטים ובלתי מודעים לעצמם.

     לפעמים אין ברירה. והיום הוא יום כזה.

     הסברתי לילדיי שלקחתי תרופה מאוד חזקה נגד אלרגיה, שעלולה לגרום לי לצעוק פתאום, שלא ייקחו את זה קשה. בינתיים זה לא קרה. עכשיו צריך לוודא שזה לא קורה לי עם אנשים. בפעם הקודמת שזה קרה פיטרו אותי ממקום עבודה, שהייתי איש יחסי הציבור שלו במשך שנים, רק משום שלשוני השתחררה, ונבחתי על המנכ"ל שם, שהישיבות השבועיות הארכניות והטרחניות משעממות אותי. אז למדתי לקח מאז.

     בחציו השני של היום ניהלתי שיחה ארוכה עם סוכנת הנסיעות שלי. רמזתי לכםן על כך בפוסטים הקודמים, שנגעו בסדרי העדיפויות של ניהול התקציב שלי. בימים האחרונים הבנתי, שאני חייב לנסוע לנסיעת תחקיר לשם כתיבת הספר הבא, רומן היסטורי המתרחש במאה השמונה עשרה, וגיבוריו נודדים ממקום למקום. אני כותב אותו כבר שנה, מן הדמיון ומחומרי התחקיר. אך הגיע הזמן שאסע לראות את המקומות שאני כותב עליהם, כדי לפרנס את מראות הדמיון.

     סוכנת הנסיעות שלי מלווה אותי כבר ארבעים שנה. דנה חליבנר מ'עתיד טורס.' היא כבר רגילה לבקשות המשוגעות שלי. דיברנו אתמול, היום כבר הזזנו הכול קדימה. אגב שיחה פלטה הסוכנת, שהיא בת של חברים של הוריי, ואני מכיר אותה מאז לדתה, את עיר המוצא של הוריה ואת שם משפחתם. עיר המוצא היא המקום שאליו מיועדות פניי. שם המשפחה קשור באופן ישיר בעלילת ספרי. אני לא יכול לספר לכםן על מה אני כותב, אבל האמינו לי שזו תגלית מטלטלת, אדירה.

     היא הבטיחה לדבר עם דודה שלה בצרפת, כדי לקבל מידיה בעבורי חוברת שכתבה, ובה תחקיר ואילן יוחסין של משפחתה.

     זה מה שקורה כשהיקום נענה לך ופותח לך שערים ליצירה.

     ארגנו את המסע. רק מחר אדע סופית את עלותו. ואז גם אצטרך לראות מאיפה אני משיג את הכסף למימונו, כי מן התקציב השוטף אין לי שום אפשרות לקיימו. עם זאת, ברור לי שהוא הכרחי. רק במאי אבא שלי יוכל לשמור בקלות על הבנים, בעודם בבית הספר. ביוני יש לי המון התחייבויות למפגשים בשל חודש הספר, לספרים שאני מטפל בהוצאתם לאור וגם לספרים שאערוך, וביולי אוגוסט, בחופש הגדול, אני מחויב לגמרי לילדים. חוץ מזה, הנסיעה הזאת תכריח אותי לצאת מן השבלול שנקלעתי אליו, בשנתיים של מגיפת הקורונה. ההתכנסות הקיצונית בתוך בית, בתוך חדר העבודה שלי, בתוך עולמי הפנימי.

     למסע הזה תתלווה אלי גם במאית, המלווה אותי מזה שנה ויותר, ומצלמת סרט תיעודי על חיי ויצירתי. חשוב לה מאד ללוות אותי בתחקיר של ספר, ולי יהיה טוב שתהיה אתי ותשמור עלי.

רגע לפני שסיימתי את השיחה עם סוכנת הנסיעות קלטתי משהו. "את יודעת," אמרתי לה, "אני לא יודע אם את מאמינה בזה או לא, אבל הנסיעה מתוכננת בדיוק על הימים שבהם מרקורי נמצא בנסיגה, ואלה ימים מועדים לפורענות עם תקשורת, טיסות, תיאומים וחלילה גם תאונות."

     היא צחקה ואמרה, שזה מאד מתאים לתיאור משהו שעברה בימים האחרונים עם איזה לקוח במשרד הנסיעות המשפחתי שלה.

     ואז החלטתי להתקשר למרים בנימיני.

     בעולם הרוח יש תחומי דעת וידע שונים. בתקשור כולל הייתי בעבר אצל יהודית מילוא. כיום אני רק עם ריקי קיטרו. אבל בכול הנוגע למצב המדויק שלי בתוך מפת הכוכבים האישית והכללית, אני עם מרים.

     דיברנו. מרים הבטיחה לי שיהיה בסדר. שהיא לא צופה בעיות. היא מכירה את המפה שלי משנת 1986. כל מה שצפתה וניבאה לי אז התרחש, ובו עיסוקי ביחסי ציבור, הולדת בניי מאישה צעירה בהרבה שנים ממני, שעוד לא נולדה אז, וגם ריבוי מערכות היחסים שלי. לכן, מטבע הדברים, גם שיחת טלפון בינינו הופכת למפגש בלתי אמצעי, מחמם לב, מרגש ומחכים.

     היא איששה עוד תחושות שלי לגבי דברים טובים העתידים לבוא בקרוב. אך עליהם לא ארחיב כעת דבר, כי, כידוע, אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין.

     בכל מקרה, בעזרת השם, אמצא את הדרך לממן את הנסיעה החשובה הזאת, בעקבות גיבוריי, כדי שמה שאני כותב עליהם יהיה ספוג באווירת המקומות שחיו בהם, ולא ייכתב מתוך צפייה בתמונות בלבד.

     בינתיים, אם אתםן קוראיםות אותי בקביעות, מכירים כבר את טיב מסעותיי ואת טיב הפרי הספרותי שאני מביא מהם, האמינו לי, זה יהיה החזק בספריי. אם אתםן רוציםות לקרוא עוד על יצירתי ואת ספריי, אתםן יכוליםות להיכנס לבלוג ולחנות הספרים באתר שלי. הנה זה כאן – https://isheinfeld.com/shop/. סדנת הכתיבה החדשה שלי תיפתח עם שובי ממסעותיי, בראשית יוני. תוכלו לקבל גם עליה פרטים דרך האתר.

     אין ספק, לפניי ימים מסעירים ומלאי יצירה. כמה טוב.

     לילה טוב.