בשעה האחרונה ערמתי עוד ועוד ארגזי קרטון במכונית שלי, לקראת נסיעתי לתל אביב ביום רביעי. בעודי עושה כן, עצרתי לרגע, לא מאמין למראה עיניי. הארגזים האלה מכילים את השליש השני של חיי יצירתי, מגיל שלושים עד גיל שישים ואחת. ישנן בהם כול הטיוטות של ספריי האחרונים, "בית ספר למשוררים," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו," "אשת הפיראט היהודי" ואפילו "הנזיר היהודי" שיראה אור רק לקראת חגי תשרי הבעל"ט. עוד הוספתי עליהם את הטיוטות של טרילוגיית השירה שלי, מ-2017, "שירי הטארוט," "על מהותו של הג'סטין" ו"ספר התמורה," וגם את הטיוטות של שלושת ספרי השירה הבאים שלי, "יודע כיליונו," "עמלק" ו"סיור כתובות."
זהו המשלוח השני שלי החודש למכון 'גנזים', בהנהלת הסופרת אדיבה גפן, שליד אגודת הסופרים. המכון, השוכן בספריית שער ציון בית אריאלה בתל אביב. יהיו עוד אחריו.
זה ממלא אותי חדווה ומיַרֵא אותי גם יחד.
בפעם הראשונה העברתי חומר ל'גנזים' בגיל 32, במהלך טיפול פסיכולוגי. המטפל שלי דאז הסכים להיפגש פעם אחת בביתי. כשנכנס אליו, וראה בין אילו כמויות נייר אני חי, הפציר בי להעבירם ל'גנזים' ולפנות לי מקום בבית. עשיתי כעצתו, והצטערתי על כך במשך שנים. קשה לי המרחק ביני לבין מחברת השירים הראשונה שכתבתי, השיר הראשון שלי וחבריו. אבל הבית היה צר מלהכיל, והייתי מוכרח להיפרד מהם.
כעת הגיע השלב השני. אמנם, אנחנו חיים בבית מרווח, אבל חדר העבודה שלי צר מלהכיל את כמות הטיוטות וכתבי-היד שהצטברו בו. זה גם גורם לי טרדה וחוסר נחת. קשה לי לשבת ולקרוא בו, כשבכול רגע מתנוססים מול עיניי עשרות ומאות כתבי-יד, בהם ספרים גמורים וספרים שעוד לא סיימתי לכתוב אותם.
לא במקרה, אני גם מצוי מזה חודשים ארוכים בשיחות חדשות, עם מטפלת פסיכואנליטיקאית, וקורא באינטנסיביות רבה ספרים על פסיכולוגיית המעמקים. אני מניח, שהשפעת השיחות הללו והקריאה על תהליכי התגבשות העצמי, על נרקיסיזם ככוח מיטיב וככוח מכלה, ועוד, היא שמעניקה לי כעת את היכולת הרגשית לעשות מה שאני עושה.
אני עורם במכונית שלי את הארגזים. אני מותיר כאן רק פרויקטים שעוד לא סיימתי, נוסחים ראשונים של ספרים, שעלי לעבור עליהם מחמת שבמהלך כתיבתם השתרבבו שם חומרים אינטימיים – ומאות מחברות בכתב יד שעוד לא הקלדתי בכלל, ואין לי מושג מה כתוב בהן. אני עושה זאת לא רק למען המחקר, אלא גם ובעיקר למען ילדיי. מאז שמת בן זוגי הראשון, סער עפרוני, משיתוק, הבנתי שגם אני בן חלוף. מאז ציוויתי מדי כמה שנים על א.נשים אחרים לטפל בארכיון שלי, אך משנולדו בניי הבנתי, שאסור לי להותיר את המשימה הזאת על כתפיהם. מוטב שבבית יישארו רק הכתבים שאני עובד או עתיד לעבוד עליהם. כל השאר, שישכן לבטח במכון 'גנזים.'
מסירת ארכיון של סופר בעודו חי היא מעשה בלתי אפשרי. אך לעתים הכרחי. מורתי, פרופ' נורית גוברין, לימדה אותי מה ערכן של טיוטות, ועד כמה אסור לאדם כותב להשליך דבר ממה שהוא כותב. הציווי הזה שלה, שנחרת בי, גרם לכך ששמרתי כול פיסת נייר מיום שהתחלתי לכתוב בו, בגיל 14. אי אפשר לחיות בתוך ערמות כאלה של נייר, אך הן עשויות להיות מכרה זהב לחוקר.ת שיתעניינו בהן.
מכון 'גנזים' מקטלג, ממיין וסורק כול כתב-יד של כול סופר ומשורר עברי. מצויים בו כבר 800 ארכיונים של סופרים, מאחד העם ועד סופרי ימינו. הם שמורים בצורה מסודרת, בתנאי מיזוג אוויר נאותים, ופתוחים בפני הציבור והחוקרים. במשך שנים חלמתי לקיים, ב'בית אריאלה', תערוכת תהליך, שבה אציג ספר אחד משלי, מרגע הרעיון דרך פיתוחו ושכתובו ועד גימורו. לפני שנה אפילו צלצלתי לבית אריאלה עם הרעיון הזה, אבל הם בדיוק נכנסו אז לשיפוצים, ואחרי כן פרצה שנת הקורונה.
כעת אעביר את מרב ארכיוני ל'גנזים,' והם יוכלו, אם ירצו בזה, להציגם בפני הציבור. ואם לא, שישכנו שם לבטח. אני התרווח בחדר העבודה שלי, אקרא בנועם ואייצר עוד טיוטות למשלוחים הבאים.
