התנגדות ושמחות אחרות (52).
אנחנו, הסופרים, לא יודעים כלום. כלומר, אנחנו יודעים המון על תהליך היצירה שלנו-עצמנו, אבל לא יודעים כלום על תהליך היצירה של אחרים. זה מתגלה בכול שיתוף פעולה בין סופרים לבין אמנים בתחומי יצירה אחרים. וזה קורה לי, מזה זמן, גם עם ליאורה גרוסמן, האימא של ספר הפונדקאות שלי, ועם ענת אקסלרוד, הציירת המחוננת, שלמדה אצל ליאורה ועובדת על הספר יחד אתה.
מאז הסתיים פרויקט ההדסטארט של הספר ענת עבדה עם ליאורה על סקיצות מדויקות לכול כפולת עמודים בו. חלק מן הסקיצות חשפתי כאן. על כול אחת מהן ניהלנו דיאלוג, עלו שאלות, דיוקים עד רמת ה'צריך להוסיף פסים מקווקוים של הפרדה בין מסלולי הנסיעה בכביש, אחרת זה לא ייראה כמו תל אביב' או 'אולי נוסיף את האריה גם בחדר ההמתנה בבית היולדות? רק שיציץ ככה, כהמשך מהופעתו בכפולה הקודמת?'
עם סיום הסקיצות התחילה ענת לעבוד על צביעתן. והיום שלחה לי את אחד הציורים המורכבים ביותר בספר. וכשראיתי אותו נדהמתי. רמת הפירוט והדיוק בו הפליאה אותי, ומילאה אותי תדהמה והערכה והערצה. אל אלוהים, מי היה יודע שנדרשת כול כך הרבה עבודה על ציור אחד, בספר ילדים שיש בו עשרות ציורים כאלה. איזו סבלנות צריך כדי ליצור כזו יצירה נפלאה.
ואז נזכרתי ברגע מביך, רגע אחד, בשיחת הזום הראשונה שלי עם ליאורה וענת ואפרת לוין-יפה, שותפתה של ליאורה בבית הספר 'מאיירימים', שספר הילדים שלי הוא הפרויקט הראשון שלו. אגב שיחה על תכנון העבודה, פלטתי מפי משהו כמו 'טוב, בתחתית העמוד אפשר למלא בקשקוש כלשהו'.
ליאורה רק שמעה את המילה 'קשקוש' מפי, פערה עלי עיניים שיכולה הייתה לבלעני בהן, ואז גם נזפה בי בקול. ואני התקפדתי וגמגמתי. הבנתי שעשית משגה חמור, משגה איום ונורא, שבכלל העזתי להשתמש באוזניהן במילה 'קשקוש', שהקונוטציה שלה כה שלילית, בעוד שהתכוונתי בכלל לומר משהו כמו 'איור' או 'אלתור' או 'רישום', מין מעשה מכחול קל שכזה.
כשסיימתי להתנצל, הבהירה לי ליאורה את כללי השיח והעבודה מולן. וככול שהתקדמה העבודה, גם הבנתי שאין דבר כזה 'אלתור', 'רישום' או 'קשקוש' אקראי , בעבודתה של ציירת על ספר ילדים. שכול קונטור וכול גוון, כול דמות וכול אובייקט, מחושבים פה. שזו לא מין משיכת מכחול מהירה על דף לבן והיידה, גמרנו, אפשר להוריד לדפוס ולהמשיך לספר הבא. שיצירתם ספר ילדים אינה 'איור' המלים של הסופר, אלא יצירת עולם בדיוני ויזואלי שלם, מוקפד, יצירתי ומקורי – המתכתב עם, אך אינו 'מלווה' את עולמו הבדיוני של הטקסט.
וזה מה שאתם/ן יכולים/ות לראות כאן. עבודה בתהליך. וזו גם הסיבה שביקשתי מנתי רשות לפרסם את הציור הזה בעודו בעיצומו. כדי שתראו את רמת ההקפדה על פרטים, וממילא גם תבינו למה לוקח לספר הילדים הזה כל כך הרבה זמן להתממש.
יש לכם/ן ולי למה לחכות.
הציור הלא-גמור הזה היה מתנת יום ההולדת הכי יפה שיכולתי לקבל מליאורה וענת לכבוד יום הולדתם ה-11 של מיכאל ושל דניאל, ויום הולדתי ה-63, המסתער עלי בעוד ימים ספורים. וכמו שכתבתי לליאורה היום, השנה זכיתי בהן. ואין לי ספק בכלל שהמפגש עם ליאורה ואפרת וענת הוא אחת הזכיות הגדולות בחיי.
וחוץ מזה יהיה גם ספר סיפורים קצרים, ואם רק תיגמר פה ההפיכה המשטרית המתועבת, ואני אוכל להרפות קצת מפעולות ההתנגדות הרבות שלי, אלה שעשיתי ואלה שעודן בקנה, גם אוכל לשוב ולכתוב בשקט את הרומאן הבא שלי, שוודאי לי כי יושפע הרבה גם ממאורעות הימים האלה.
אבל איפה אני ואיפה הרומאן הבא שלי כעת. אני בהגהה האחרונה של גיליון יום הזיכרון ויום העצמאות, הכתוב ברובו על ידי בני ובנות משפחות שכולות, בחלק הזיכרון, ועל ידי סופרי/ות ומשוררי/ות ישראל בחלק העצמאות. הגיליון יראה אור בע"ה ומחאת ההייטקיסטים – שהתלהבו ממנו מאד והחליטו להתגייס כדי להרים אותו בגדול – בשבוע הבא, ויגיע בזמן לנקודות ההפגנה, לעצרות הזיכרון ולבתי העלמין הצבאיים. וזה יהיה מעשה גדול מאד. אחד החשובים שעשיתי בחיי.
ורק שלא תתרגש עלינו מלחמה. כי אני חושש שמתקפת הסייבר היום על חברת החשמל, אתר 'צבע אדום' של פיקוד העורף והנמלים היא למעשה הכנה למתקפה גדולה.
הלוואי וזה לפחות יימנע מאתנו. אמן.
הקיצור, לולא ההפיכה המשטרית, לולא התמוטטות הכלכלה, לולא התרגשות האיום המיידי במלחמה, הייתי מאוד מאושר הערב מול הציור הזה, של ספר הילדים שלי 'הסיפור של מיכאל ושל דניאל.' עכשיו אני רק מפלל, שהתקופה הזאת תסתיים בטוב, שנשוב לשלוות חיינו, כדי שאוכל לשמוח עם הבנים על הספר הזה, עם צאתו, ועל ספר הסיפורים וגם על הרומאן.
ולכן גם נתראה מחר בנקודות ההפגנה. שבת שלום.
