אני, אשתי וחיות אחרות.

     הערב, זה הערב השני ברציפות, כשנשכבתי במיטה עם הילדים, כדי לשחק איתם, בעיקר כדי להיות איתם במגע קרוב, לתת להם להניח ראשיהם על חזי ועל בטני, לדהור עלי, ולאט לאט להיכנס אל השינה, החל דניאל אומר שוב מה שחזר ואמר אמש ללא הרף. "אימא, אימא, אימא."

     נישקתי אותו, ואמרתי לו "אתה יודע, דניאל, יש כל מיני משפחות בעולם. יש משפחות עם אבא ואימא," – ואז חזרו שניהם על המילה "אימא" – יש משפחות עם שתי אימא, או שני אבא, ויש משפחה עם אימא, או משפחה עם אבא, כמו שלנו. במשפחה שלנו אני אבא, וגם אימא."

     אתמול, כשאמרתי את זה, מיכאל קרא "לא, לא!". זה נשמע לו בלתי הגיוני, ההסבר הזה. הערב, הם פשוט זרקו על ראשי את כרית הקוף, בעודי שוכב בין שניהם, כדי למנוע מהם מריבה מי ישכב צמוד לאבא, והתחילו צוהלים וצוחקים, בעוד מיכאל מבקש ממני "עוד! עוד!". כלומר, שאספר להם שוב את מה שסיפרתי להם זה עתה.

     אז שבתי על סיפורי. שישנן כל מיני משפחות בעולם, ושאני אבא שהוא גם אימא.

     ושוב היו צהלות וצחוקים.

     ואחרי כן דניאל נשף על צווארי כדי להשמיע ממנו קול, ואני על שלו, ואז על בטניהם, ושניהם התפוצצו מצחוק וביקשו עוד, אז הפשלתי לכל אחד מהם את חולצת הפיג'מה שלו, ונשפתי על בטנו כך שתשמיע קול, והם צחקו, ואחרי עוד כמה פעמים כאלה אמרתי להם "די, עכשיו כבר לילה, והגיע הזמן לישון."

     דניאל מיד נשכב על המיטה, התקפל כעובר על צידו, והתכונן לשינה. מיכאל ניסה לצאת מן המיטה. השבתי אותו אליה. "לא, מיכאל," אמרתי לו, "עכשיו לילה ואני רוצה שתלך לישון. אבא כאן, לידך, ועכשיו לך לישון."

     נעמדתי ליד המיטה, שמתי את כף ידי החמה על בטנו, מתחת לחולצה, והוא התכרבל על צידו, הכניס אצבע לפיו והלך לישון.

     אמרתי לעצמי, שמלבד הרגע בו צעקתי "די" התנהגתי כמו אימא. או כמו שנדמה לי שאם הייתה נוהגת במצבי. חיבקתי ונישקתי אותם לבלי די, דניאל ממש צחק וצהל מנשיקותיי בקצה עינו, וביקש עוד ועוד, חיבקתי וליטפתי אותם, והרגעים הכי מרגשים היו כשדניאל הושיט לפתע את ידו וליטף את פניי, וכשנישק לי, כמה פעמים, על לחיי ועל מצחי. וגם מיכאל.

     היום הייתי מוכרח להוציא מתוכי גם רכות וחמלה כלפיהם, מפני שהלכנו לטיפת חלב, ברחוב בלפור, כדי לקבל את השלב האחרון של החיסונים, חיסון נגד צהבת A. אבא שלי, שתמיד מקפיד ללוות אותנו לחיסונים, נתקע בוועדת שחרורים, ורק יצא מבית הכלא שעבד בו, כשאנחנו כבר הגענו לטיפת חלב. מיכל גיסתי הייתה בחזרות למופע החדש שלה, ולא הייתה יכולה לעזור לי בזה. כך, אפוא, מצאתי את עצמי לבדי עם שני הילדים בטיפת חלב, חושש מן הרגע שבו האחד מהם יקבל חיסון ויבכה, ואצטרך להרגיעו, ובו-בזמן גם להחזיק את אחיו על ברכיי, כדי שיקבל אף הוא חיסון.

     אאידה, האחות הוותיקה והמנוסה שלנו, הייתה פשוט מקסימה. היא הרגיעה אותי, ואמרה שנסתדר היטב שנינו. וכך היה. היא שקלה ומדדה את גובהם של הילדים. דניאל גובהו 92 ס"מ ומשקלו 13.5 ק"ג, מיכאל גובהו 82 ס"מ ומשקלו 12 ק"ג. אחרי כן נכנסנו לחדרה, והשבתי לשאלותיה באשר להתפתחותם.

     אבל לא הייתי צריך להרחיב יותר מדי. הילדים הראו לאאידה את אישיותם, את עצמאותם ואת אופיים. והיא שמחה בהם עד מאוד, וגם שיבחה אותי על הורותי אותם.

     ואז סיפרתי לה על התהיות שיש לי מן הזמן האחרון.

     מיכאל בוחן כל הזמן את גבולותיי. ישנם ימים שמרגע שובם מן המעון ועד לכתם לישון הוא עושה, באופן סדרתי, כל מה שאסור. בשבוע שעבר היה יום כזה. ישבנו בחצר עופר ומתן שבאו לבקרנו, ומיטשל חברי. מיכאל תלש עלים מעציץ של אילנה, דבר שהוא יודע שאסור לו לעשות. מיטשל או עופר אמרו לו לחדול מזה, והוא נשכב על המדרגות בבכי של עלבון.

     ניגשתי אליו, הרמתי אותו בידיי, הזכרתי לו שאסור לקטוף עלים מן העציצים של אילנה. הוא ירד מידיי, נטל לידיו אחד ממטאטאי החצר, והחל מניף אותו לגובה ומטלטל אותו לכאן ולכאן, מאיים על ראשי היושבים בחצר. אמרתי לו פעם ופעמיים ושלוש שיחדל, כי זה מסוכן, והוא עלול לתת מכה למישהו, והוא רק המשיך, בצהלה גדולה.

     אז הוצאתי מידיו את המטאטא ושמתי אותו על חבלי הכביסה, גבוה מעל ראשו.

     הוא נשכב על רצפת החצר בבכי תמרורים.

     "מיכאל, אני מצטער שאתה בוכה," אמרתי לו, "אבל זה מסוכן."

     ואז הוא ביקש את הטלפון שלי. נתתי לו. הוא נרגע ושיחק בו עד שאזלה הסוללה. ואז נטלתי אותו מידיו, ושוב פרץ בבכי תמרורים בשכבו על הארץ.

     בשלב הזה יצאה אילנה מביתה לראות מה אירע. באופן טבעי לגמרי רכנה אל מיכאל להרימו בידיה, כדי להרגיעו. עצרתי אותה בידי. "לא, אילנה," אמרתי לה. "הוא צריך ללמוד."

     בשבוע שעבר קרה מקרה דומה עם דניאל. מדי ערב אנחנו מתיישבים יחד לאכול ארוחת ערב בסביבות שש וחצי. דניאל אוכל יפה. מיכאל פחות. הוא מסתמך על בקבוק המטרנה שלו. אבל החלטתי לא להתעקש איתו על כך.

     חצי שעה אחרי כן התיישבתי לאכול לבד את ארוחתי. לאכול בחברת הילדים קשה לי, מפני שמדי רגע עלי לקום אליהם, להפריד ביניהם. מיכאל באופן קבוע מנצל את זמן הארוחה כדי להשתולל, לעשות כל מה שאסור לעשות. לזרוק אוכל, לחטוף מדניאל את מזונו, סתם, מציק לו במטרה ללכוד את תשומת לבי, להרים רגל על השולחן. ואני מוכרח כמעט מדי ערב להוריד אותו מכסאו, כבר בלי צעקות. פשוט מוריד אותו ממנו, מוציא אותו ממתחם המטבח, שאני מבודד עם ספת הסלון, מחכה רגע עד שיירגע, ואז משיבו לכיסאו.

     אבל אז, כשהתיישבתי לאכול לבדי, בא דניאל וביקש לע
לות על ברכיי.

     "עכשיו אבא אוכל," אמרתי לו, "ואני לא יכול לאכול כשאתה על הברכיים שלי. אז חכה עד שאגמור לאכול."

     הוא פרץ בבכי, וניסה בכוח לטפס על כיסאי מכל כיוון אפשרי.

     שוב הסברתי לו שעכשיו אני רוצה לאכול, והורדתי אותו מעליי.

     לבסוף הבנתי שזה לא יילך, ושהוא צריך ללמוד גבולות. אז הוצאתי אותו ממתחם המטבח וסגרתי אותו בספת הסלון.

     דניאל נעמד ליד הספה, ובכה את ליבו.

     אילנה נכנסה פנימה, ראתה את הסיטואציה, ומיד הסיטה את הספה מן הקיר, ואז לקחה את הילד על חיקה, אליה הביתה. מקץ כמה רגעים שב אלי. הוא רצה אותי. ואני בסך הכול רציתי לאכול.

     כשסיפרתי את הדברים האלה לאבא שלי, הוא אמר לי שאילנה צודקת. כשהילד רוצה ידיים עלי לתת לו ידיים. שלילד יש צרכים רגשיים שעלי למלא אותם. מקסימום אוכל מאוחר יותר.

     אני חשבתי אחרת. מכל מה שקראתי למדתי, שהילדים נמצאים כעת בגיל שנתיים הנורא, גיל שבו הם בוחנים ועליהם ללמוד גבולות, ושאם לא אשים להם גבולות כעת, הם יגדלו כמבוגרים משובשי דעת.

     אבל מכיוון שאילנה ואבא שלי סברו אחרת, החלטתי להתייעץ. ויש לי עם מי. אחד מחבריי הקרובים והטובים ביותר, מזה שנים רבות, מטפל בילדים באמצעות בעלי חיים. הוא מטפל ותיק ומנוסה. כשביקר אצלי במנגל בערב יום העצמאות הייתה לו הזדמנות לצפות בי ובילדים יחד. ובסוף הערב, כשנותרנו רק אנחנו, הוא, אני והילדים, הבעתי בפניו את חיבוטיי נפשי, את ייסוריי, וביקשתי עזרה. והוא, בנדיבות ליבו, הזמין אותי למפגש בביתו. 

   "ראיתי אותך בערב יום העצמאות, מבועת. מפרפר. עסוק בכיבוי שרפות," אמר לי שלשום, בשבתנו בביתו היפהפה בירושלים, בשיחה עלי ועל הילדים ועל מה שבינינו, "הכנסת מגש שיפודים למקפיא. דחפת אותו פנימה, כל המשרה שלו נזל החוצה, ולך לא היה זמן אפילו לטפל בזה."

     "אף פעם לא התחברתי לצד הפונקציונאלי שלך, זה הפועל בעולם, מקים משרד יחסי ציבור ובית קפה וכך הלאה. התחברתי לאדם הרוחני שבך, לאילן הפנימי, למהות הרגשית-רוחנית שלך. משם, בעבר, עזרת לי מאוד."

     "עם הילדים אתה מתפקד. אבל חסמת בפניהם את מה שהם הכי זקוקים לו, ולך יש ממנו בשפע, הרבה יותר מאשר להורים אחרים. את המהות הנשית שלך, את עולמך הפנימי, הרוחני, את המשורר שבך."

     "הילדים שלך מפותחים מאוד, מפותחים מדי לגילם ברמת הדואינג. מנקים איתך את הבית, מתפקדים כאנשים קטנים, בעוד שעליך להרשות להם עוד להיות תינוקות."

     "הם זקוקים למה שאתה נותן בשפע לתלמידיך. לא חושב על מה הם, או אנחנו, צריכים לעשות, אלא בעיקר מקשיב להם, וזורם איתם." 

     כשאמר לי את הדברים האלה הרגשתי כאילו הוא מנחית פטיש של חמישה טון על ראשי. נפרדנו בחיבוק, נכנסתי למכונית והתחלתי נוסע לכיוון תל אביב.

     הדרך הייתה קשה לי. גופי נרדם, נמלא נימלולים. ידיי, גפיי, הרגשתי שאני רדום. בשלב מסוים גם החל לי לחץ בצוואר ובחזה, והתקשיתי לנשום.

     "לא עכשיו," אמרתי ללבי בקול רם, תוך כדי נהיגה, "אתה לא עושה לי התקף לב בזמן שאני אוחז בהגה וטס במהירות 110 קמ"ש חזרה הביתה. זה לא בא בחשבון."

     התנשמתי. לקחתי נשימות אוויר עמוקות וקצובות, וזה מה שהחזיק אותי כל הדרך בכביש מספר 1, עד שהגעתי לאיילון, בו כבר הרגשתי שאני במרחב המוכר לי, קרוב הביתה.

     הולם הלב שלי היה מוגבר, הנשימות מואצות. תהיתי האם עלי לעצור בשולי הדרך, או להמשיך בכל זאת הביתה, שמא גופי יסדר לי קריסה דווקא בנוף המוכר לי, במעלה רחוב לה גארדייה, או בנסיעה ברחוב הרכבת, בדרך הביתה.

     הגעתי הביתה בכל זאת. החניתי, הוצאתי את לונה להשתין ונשכבתי לישון, מבקש מאימי ומסבתי שתבואנה ותעזורנה לי, ותאמרנה לי בחלומי איך אהיה להורה טוב יותר עם ילדיי.

     כשקמתי משנת הצהריים הקצרה נסעתי להביא אותם מן המעון הבייתה. כבר במעון, כשנפגשתי איתם, הייתי אחר. פחות לחוץ, יותר מחבק.

     נסענו הביתה, הלכנו לקנות ארטיקים במכולת וישבנו על המדרכה לאכלם. אחרי הארטיק הראשון הצעתי להם לבוא איתי אל חנות הטבע "נרולי," שנפתחה מחדש בתחילת רחוב לילינבלום, קרוב מאוד לביתנו, והלכנו אליה, לקנות כמה דברים.

     משם המשכנו לגן המשחקים ברחוב ראשונים, שיחקנו קצת וחזרנו הביתה.

     אבא שלי כבר חיכה לנו בחצר, די מודאג. לא הודעתי לו שנשתהה קצת בחוץ.

     היינו איתם ברחוב, ואז הכנסתי אותם להתקלח. מיכאל מחה ובכה, אבל לא הייתה לי ברירה. בחמש ורבע כבר הייתי צריך לצאת לסדנת כתיבה ברמת אביב ולהותירם עם אבי.

     אחרי המקלחת הלבשתי אותם במכנסיים ארוכים ובחולצה קצרה, ואבא שלי הלך איתם לטייל יד ביד מחוץ לבית. אני הכנתי להם במהירות צלחות לארוחת הערב, עם מלפפון ועגבנייה חתוכים, וטבעות זיתים, עליהם יוסיף אבא את תבשיל האורז והקטניות המוכן במקרר, ונסעתי לסדנה הדו-שבועית שלי.

      בסדנה הזאת, וגם בסדנה הבוקר, עשיתי דבר שלא עשיתי מזמן. העמדתי את חברי וחברות הסדנה מול עצמם, מול שאיפתם לכתוב, מול פחדיהם מן הכתיבה, והזמנתי אותם לצאת איתי למסע.

     זה תאם בדיוק את המקום שהגעתי אליו בשלבי ההוראה שלי, בשתי הסדנאות. אבל אין לי ספק, שאת הכוח לעשות כן ואת התרגילים, שעלו בדעתי ממש באותו רגע שבו הגיתי אותם, קיבלתי מן המהות הפנימית שלי, כמורה, כהורה, כאדם.

     אני לא יודע אם המהות הפנימית הזאת היא נשית או גברית. אני גם לא חושב שזה כל כך משנה. מה שחשוב הוא, שאחרי הפגישה אצל ר', בירושלים, הרגשתי
שאני מת, וזה כנראה מפני שנגע במקום מאוד עמוק ופגיע ורגיש אצלי, וכמה שעות אחרי כן התחברתי מחדש לכוחותיי הפנימיים כמורה, כהורה וכאדם, וגם כיוצר.

     היה לזה ביטוי משמעותי הבוקר. בעודי קורא בספר על כתיבה, על גבי הסטפר, במכון הכושר, פתאום הבזיקה בי ההארה, כיצד עלי לפתוח את הספר הבא שלי.

     והבוקר, כאשר תלמידיי ותלמידותיי בסדנת הבוקר כתבו את תרגיליהם, אני כתבתי מחדש את פרק הפתיחה לספר הבא שלי.

     זה ספר שאני עובד עליו, במקוטע, תוך כדי הורות, כבר שלוש שנים. כבר כתבתי לו כמה וכמה פתיחות. אבל הפתיחה שכתבתי הבוקר משלבת בתוכה בדיוק את שני קצוות הסיפור רב-הדורות שאני מספר בו.

     וההארה האינטואיטיבית הזאת באה, בוודאות מלאה, מעולמי הפנימי.

     לפוסט הזה אין גבולות ואין סוף הולם. גם לא יכול להיות לו. 

     כהורה, אני נמצא בשלב שבו אני שואל את עצמי שאלות, עד כמה אני נותן מעצמי לילדיי, ומאיזה מקום בתוכי אני נותן זאת; מה אני מעניק להם ומה אני מחסיר מהם; מה אני עושה טוב ומה עלי לשפר ביחסיי עימם ובדרכי איתם; עד כמה עלי להתעקש על גבולות איתם, ועד כמה עלי להתרכך, להכיל, לחמול ולקלוט אותם בזרועותיי ובחיקי כל אימת שהם מבקשים כן. כמורה, הסינתזה בין משנת ההוראה שלי לבין הקשב שלי לתלמידיי הובילה אותי, בבת-אחת, להעמידם מול עצמם ולהזמינם למעשה הכתיבה; כיוצר, אותה סינתזה הוציאה ממני היום פרק פתיחה נפלא.

     בשיעור הבוקר אמרתי לתלמידיי, שזה בדיוק קסמו של תהליך הכתיבה. שאתה עובד שלוש שנים, בטוח שאתה כבר יודע מה אתה כותב, מה אתה מספר ואיך אתה מספר זאת, והנה, לפתע יוצא מתחת ידיך פרק פתיחה אחר, שונה ממה שהתכוונת אליו, והוא ממזג ומכיל בתוכו בדיוק את היסודות שרצית בפתיחה לספרך הבא.

     שתהליך היצירה הוא תהליך אינטואיטיבי, שאין בו טעות, מפני שהכתיבה יודעת לאן להוביל אותנו, והאינטואיציה לוקחת אותנו למקומות הנכונים. שאני אמנם מלמד אותם תבניות וחוקים, אבל למעשה רק מזכיר להם תבניות שהם כבר מכירים, המצויות בתשתיתו של כל סיפור, למן ספר בראשית. למעשה, כל מה שאני מבקש הוא להביאם לידי כתיבה. כתיבה אינטואיטיבית, המאפשרת לעצמה את מקומה ובוחרת בעצמה את נתיבותיה.

     כנראה שכעת עלי להכיל את החכמה הזאת גם על הורותי, על יחסיי עם ילדיי. שעלי לא לתכנן מדי יום מה נעשה אחר הצהריים, ולא להחליט לחנכם. שעלי פשוט להקשיב להם, ולהגיב לצורכיהם הפנימיים, כפי שהם באים לידי ביטוי באופני התנהגותם.

      אולי זה מה שאשתי, או אימם, הייתה עושה. אני לא יודע. אני רק יכול לשער.

      אבל אולי בניי ילמדו אותי מה שאני מלמד את תלמידי הכתיבה שלי. לחיות מתוך קשב מלא ככל האפשר לעולם, לסובבים אותך, לא לשפוט, לא לבקר, אלא לקבל, להיות עם, להכיל את האחר. ולהיות שם בשבילו.

     נדמה לי שזה עשוי להיות הדבר הנפלא והמזין ביותר לי ולילדיי.

     אז אולי ר' צדק, אחרי הכול, כשחבט בי בפטיש של חמישה טון. אולי, כמו שאמר לי, עלי לשחרר את הגבר שבי, את האבא שבי, ולהיות קצת יותר אישה איתם, קצת יותר אימא.

     אם אני יודע לעשות זאת כל כך טוב עם תלמידיי, חזקה עלי שאדע לעשות זאת גם עם בניי.

     ובאשר לגבולות, וחינוך לגבולות, האמינו לי שאינני יודע. שאין לי מושג מה לעשות.

     דבר אחד אני יודע. ישנם גבולות שהצלחתי להקנות להם בקלות רבה. למשל, הזהירות בכביש, הזהירות מפני שער פתוח בגן משחקים, מפני מגלשה גבוהה מדי, מפני נפילות, מפני אש או מים, חשמל או מקור חום, וגם – ההימנעות מלבקש כל העת להיות על זרועותיי, כי 'לאבא יש אואה בבטן,' כלומר הרניה, 'וזה כואב לו נורא.'

     את זה הם כבר מזכירים איש לרעהו, כשהאחד מבקש שארים אותו בזרועותיי, וכשאני עושה כן בכל זאת, הם אפילו מזהירים אותי שמא יכאב לי.

     אז אני מניח שאני עושה בכל זאת משהו בסדר, בתוך כל מהומת האלוהים הזאת, הקרויה הורות לתאומים בגיל שנתיים הנורא.

     ולפעמים אני צריך שיגידו לי, אם אני עושה בסדר או לא. אבל שגם יגניבו, אגב כך, מילה טובה. כי מילה טובה כזו מחזקת, וגם פותחת אותי לשמוע ביקורת. וזה הדבר שיש לי להגיד עליו תודה גדולה לאאידה, האחות שלנו מטיפת חלב.

     היא אמרה לי מילה טובה. היא שיבחה אותי על הטיפול בילדים, ממראה עיניה. וזה ריגש אותי בצורה שאין לתאר. וגם נתן לי כוח להמשיך הלאה.

     לפעמים כל מה שצריך זו נשמה טובה אחת, שתגיד מילה טובה אחת, מילה מחזקת, ואגב כך גם תכוון בדרכה.