הערב התקיימו בפסטיבל הקולנוע הגאה שתי הקרנות במקביל. האחת, של מקבץ סרטים 'סקסי', הייתה דחוסה בבנים. השניה, של הסרט "הים הסגול," המספר על אהבתן של שתי נשים צעירות בכפר דייגים נידח, באיטליה של המאה התשע עשרה, היה משופע בנשים, ובכמה גברים כמוני.
את "הים הסגול" ביים דונאטלה מאיורקה. השחקניות הראשיות הן ולריה סולרינו, איזבלה רגוניז וגריזלדה וולודי. לפי דברי ההודעה לעיתונות זהו "אפוס תקופתי מרגש ומרהיב עין, שבמרכזו סיפור אהבתן של שתי נשים בכפר דייגים פסטורלי. "הים הסגול" מבוסס על סיפור אמיתי ומתמקם בתחילת המאה ה-19. אנג'לה היא צעירה מרדנית. כאשר חברתה שרה נשלחת למקום אחר, אנג'לה נשארת לבדה בכפר קשה היום. אביה, מנהל מכרה, מתכנן עבורה נישואים בשידוך עם אחד מעובדיו. שנים לאחר מכן, כששרה חוזרת, קשר החברות שלהן נעשה רציני ועמוק יותר, אל מול חברה שאינה מבינה את תשוקתן ואינה קוראת לאהבתן בשם. הפתרון היחיד של אנג'לה היא להתחזות לאנג'לו, ושהרופא והכומר יכירו בעובדה שהיא גבר, כדי שתוכל להתחתן עם אהובתה (איטליה, 2009, 105 דקות, איטלקית כתוביות באנגלית ובעברית)."
הסרט הזה ריגש אותי מאוד, וגם קומם אותי. ראשית, משום שמעמד האישה בו הוא כה פחות, עד שהיא מחויבת לציית לאביה, ומושלכת לצינוק כשהיא מסרבת לעשות כן, אבל אינה קמה עליו להכותו. וכדי להגשים את אהבתה לאישה היא מחויבת להחליף את המגדר שלה, על ידי קיצוץ שערה, חבישת שדיה, לבישת בגדי גבר ועבודה במכרה. אמנם, במהלך העבודה במכרה מתפתח אצל אנג'לה משהו אחר וחדש, איזו הכרה בעוצמת מעמדה נובטת בה. אבל היא נשברת לרסיסים ברגע הכי דרמטי בסרט, שאחריו, מתוך כאב ועומק של תובנה, היא שבה ללבוש שמלה. שחורה.
לא אספר עוד כדי לא לקלקל למי שעוד לא ראה/תה את הסרט הזה. אני ממליץ עליו בכל לב.
עניין אחד, שעלול להעיק על חלק מן הצופים – הסרט צולם כמעט בלי אור. יש בו קטעים שלמים חשוכים מאוד, כנראה בשל רצונו של הבמאי להמחיש את אווירת התקופה. אבל לעתים הרגעים האלה מקשים על הצפייה בו. עם זאת, הצילום משובח, התסריט עובד היטב והשחקניות הראשיות עושות עבודה נפלאה.
אז אם כל כך התרגשתי מהסרט הזה, אולי אני לסבית. אני לא יודע. דבר אחד ודאי, הסרט כנראה מרגש כל מי שחווה בתוכו/ה את שרירותיות המגדר, את האחרות ואת ההכרח למרוד כדי להישאר בחיים.
