<![CDATA[אני לא כותב את זה במילים מפורשות יותר כדי שלא לפתוח, חלילה, שערי שמיים.
אבל שמה, ליד סבתא שלי, במקום בו התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, מתחת לעץ האקליפטוס הזקן, שכמה מפירותיו על ענפיו אני מחזיק בוואזה בסלון ביתי, כדי להזכיר לי את המקום הזה – על המקום הזה אני חושב כשאני עייף כמו עכשיו.
זה סוג של נחמה בשבילי. נחמה של פולניות.
התעוררנו בשש, ובשעה שמונה בבוקר, אחרי שדניאל שבר לי את זרוע ימין של המשקפיים בזמן ההחתלה, ואחרי שמשכו וזרקו על הרצפה כל מה שניתן למשוך ולזרוק, ממכונת הסי פאפ החדשה שלי (מחולל אוויר, למי שלא יודע, לסובלים מדום שינה), דרך מגירת השימורים, ארון הקופסאות והמכסים, קופסאות הקפסולות לקפה אספרסו, תיבת אחסון של כל מיני שמונצעס במטבח – ואחרי שצרחתי 'אני לא יכול יותר', פשוט הכנסתי אותם לאוטו והתחלתי לנסוע.
היום הייתה מסיבת יום ההולדת של כליל בת השנתיים, האחיינית שלי, בתו של אחי הצעיר אביב ואשתו חגית, אחות לשראל ולאורי.
בשעה תשע בבוקר כבר הגענו לניצני עוז.
דפקתי בשקט על דלתם של טל ואוסי, אחי השלישי, וגיסתי, הגרים ממול, ולמזלי הם היו כבר ערים.
בילינו איתם עד ארוחת הצהריים, ואחרי כן עברנו לאחי אביב.
היה כיף. אביב וטל הכינו בשרים על האש, חגית הכינה סלטי בריאות נפלאים, אבא שלה הביא כמו תמיד סיר אורז, המומחיות שלו, היה תענוג.
במקלחת שעשיתי שם כדי להתרענן נפלו לי המשקפיים מאפי, אחרי הכול הם היו אחוזים בזרוע אחת בלבד, וגם הזרוע השנייה נשברה.
ירדתי למטה לאביב, האח עם הכושר הכי טכני אצלנו, ואמרתי לו, שינסה לסדר משהו. כי בלי משקפיים לא אוכל לנהוג חזרה הביתה.
הוא בדק, ראה שמדובר בשבר, בשני הצדדים, ובסוף איחה לי את זרועות המשקפיים לזגוגיות באיזולירבנד…
אני לא יודע מי מכם ניסה לראות את העולם מבעד למשקפי מולטי פוקאל, המוחזקים בזרועות מודבקות באיזולירבנד. אבל זה לא משהו. גם לא להקליד בשעת לילה עם 'מדרגות' בראייה.
בשעה אחת וחצי הילדים כבר נראו מרוטים, כי זו שנת השינה שלהם, וגם שלי. ואני, שתכננתי מראש לנוח בצהריים אצל טל ואוסי, גם הרשיתי לעצמי לשתות בקבוק בירה, ב'תשלומים.' מה שאני לא עושה כבר שנים. גם בגלל הריפלוקס, ובעיקר בגלל הילדים.
נו טוב, נכנסנו לסלון של טל, אוסי הורידה מזרנים, הדליקה מזגן, קדחת. דניאל ומיכאל השתובבו בלי הרף, ולא עזרה גם השגחתה של מיכל גיסתי, שניסתה להרדימם, ושל זיו אחייני, ואחרי שנמלטתי לחדר בקומה העליונה, ממנו כמובן שבתי לקול בכיו של דניאל, שלא היה מוכן שאתרחק מעיניו, פשוט הבנתי שאין סיכוי שיירדמו.
הכנסתי אותם למכונית, ובשעה שתיים ועשרים בצהריים, שיא החום, אני עם בירה בוורידים וארוחת בשר מצויינת מהמנגל, עם סלטים נפלאים של חגית, נהגתי הביתה.
המדובר הוא בשעה נסיעה.
הילדים כמובן נרדמו עוד לפני צאתנו משער המושב. אני נהגתי עם צרבת וריפלוקס, עיניים נעצמות, מורח את פניי במים מבקבוק שהיה לידי. בצומת מורשה אפילו עצרתי כדי לשפוך על עצמי מים, ככה שלא ארדם בקילומטרים האחרונים של הנהיגה.
הגענו בשלוש וחצי הביתה. אני הרוס מעייפות, והילדים כמובן ערניים כמו שדים.
ניסיתי, בחיי שניסיתי להרדים אותם ולהירדם קצת.
בסופו של דבר הבנתי שאין סיכוי. אז נתתי להם לאכול גלידה בגביעי ואפל, ואחרי שהתלכלכו העברתי אותם לאמבטיה, לרחצה מוקדמת – כי על רחצה בשעת ערב מאוחרת אין בכלל מה לדבר במצבי – ואחרי כן הקראתי להם ספרי תמונות, ושיחקנו, ורבנו, על הזכות לישון… ורק בשמונה בערב נרדמו.
אני עוד ער, כי אם אלך לישון לפני אחת עשרה, אקום באמצע הלילה, וזה חסר טעם.
לא התכוונתי בכלל לקטר. יצא ככה.
בכלל התכוונתי לספר דברים טובים.
הם מאוד אוהבים לשחק עם מברשות שיניים. השבוע, באיזה ערב, נתתי למיכאל מברשת, בחוץ, בחצר. הוא התבונן במברשת האחרת, על השולחן הקטן שבחצר, נטל אותה, הביאה לדניאל, ורק אז ישב לשחק עם שלו.
ביום אחר הוצאתי שני 'פטי בר' מהחבילה. הושטתי אחד לדניאל והוא עשה 'לא לא לא' בראשו. אז הנחתי אותו על השולחן, בגובה כזה שיוכל לקחתו, אם ירצה, ונתתי אחד אחר למיכאל.
ראה זאת מיכאל, ניגש, לקח את הביסקוויט של דניאל והביא לו אותו לתוך ידו.
נדהמתי.
אחר כך הבנתי.
מיכאל הפנים שדניאל ביריון, חזק בהרבה ממנו, ונוהג לגזול מידיו כל מה שמוצא חן בעיניו.
הדרך שהוא נוקט בה היא דרך של הישרדות. של צמצום מריבות.
אני מאוד מקווה שתבנית היחסים הזאת לא תישאר ביניהם בבגרותם.
אבל גם ראיתי, שמיכאל אוהב ספרים, שבכל יום הוא מושך אלי ספרים כדי שאקרא לו בהם, ובזה הוא מאוד דומה לי, ואילו דניאל כל הזמן זקוק למגע, לתנועה ולמגע גוף. ובזה הוא מאוד דומה לי.
🙂
אני מתבונן בהם ומרגיש כאילו שניהם מבטאים כל אחד חצי צד באישיותי. ומלבד זה, ודאי, יש להם גם את אישיותם.
וכיף גדול לגלות אותה מתפתחת, למרות הקושי הרב שאני חווה.
אמרתי השבוע למישהו, שאלה הימים הכי קשים שחוויתי עד כה בחיי. ששום דבר לא ישווה להם, ברמת האנרגיה הפיזית, הנפשית והרגשית שאני משקיע בהם.
מדי ערב, בשמונה, אני נופל על הכורסא בחצר, מרגיש מרוקן. מלא ומרוקן כאחד.
אין לי מושג איך אימהות בכלל עומדות בזה.
בעצם, כבר יש לי מושג, בערך.
מתוך האהבה, מתוך ההכרח, מתוך תחושה עמוקה מאוד של אחריות.
וסליחה שהפוסט הזה עשוי רסיסים רסיסים. ככה גם נראית התודעה שלי כרגע.
לילה טוב.
]
]>
