החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהן (149).
כשראיתי הבוקר את המהדורה הדיגיטלית של 'ישראל היום' חשבתי שאני מתפוצץ. העיתון פרסם בהבלטה כתבת תחקיר מאת אריאל כהנא, שכותרתה היא: "במימון המדינה – כך נמכרו זכויות התרגום לספר של ליהיא לפיד". כותרת המשנה מספרת כך: "זכויות התרגום של הספר "זרות" של ליהיא לפיד, אשת רה"מ ושר החוץ, נמכרו להוצאה אמריקנית בסכום של לפחות 100 אלף דולר • מי שייצג את לפיד בעסקה הוא "המכון הישראלי לספרות עברית" – עמותה שנתמכת על ידי כספי מדינה, לרבות משרד החוץ • הספר אף נבחר לפתוח את קטלוג המכון מבין 22 הספרים המוצעים בו • משרד החוץ: "המשרד לא מימן את השתתפות המכון ביריד ולא היה מעורב בהחלטה או בהסכם בין המכון לליהיא לפיד או להוצאה לאור."
הכתבה הזאת הרתיחה אותי, מפני שכול מי שמצוי בעולמה של ספרות מכיר את הדמויות הפועלות ויודע בדיוק במה מדובר. המכון לתרגום ספרות עברית הוא הגוף הציבורי היחיד בישראל, המטפל בייצוג סופרים וספרות עברית, בתרגומה ובהפצתה מעבר לים. מלבדו, פעילות כאן סוכנות דברה האריס, סוכנות בני כרמי, הסוכנות של נילי כהן, סוכנות ספרי ניב וסוכנות אורה קמינגס. בחו"ל פועלת גם סוכנת יהודיה בשם אווה קורלניק, בשוויץ. ככול הידוע לי אלה הסוכנויות היחידות. אם טעיתי, אשמח לעדכון.
כידוע, הרבה מאד ספרים רואים אור במדינת ישראל. למעלה מעשרה כותרים מדי יום. בהתאם, כול אחת מן הסוכנויות לתרגום בוחרת אילו סופרים ואילו ספרים תייצג. סופרים רבים, ואני ביניהם, מתדפקים על דלתות הסוכנויות האלה, בתקווה לפרוץ עם יצירתם אל מעבר לים. זה לא תמיד קל, זה אורך שנים, ולעתים קרובות זה מתסכל. אבל בזה אין להפחית מחשיבות עבודתן של כול אחת מן הסוכנויות האלה.
'המכון לתרגום ספרות עברית' הוא עמותה המתוקצבת מכספי משרד התרבות. מי שיזם את הקמתו במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות היה הסופר ישראל כהן, אביהן המנוח של פרופסור נורית גוברין ופרופסור חגית הלפרין. המכון הוקם בשנת 1961, בשיתוף פעולה בין המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, משרד החינוך, משרד החוץ, הסוכנות היהודית ואגודת הסופרים. יושב ראש ההנהלה היה ישראל כהן, מזכיר ההנהלה והעורך הראשון היה יוסף מכמן-מלקמן ומרכז המכון היה יוסף בר. בראשו עמדו הסופרים הבאים: ב.י.מיכלי, יוסף מכמן מלקמן, ואחריהם נילי כהן. כעת עומדת בראשו סיגלית גלפנד.
למכון היו וישנן הצלחות רבות. קטלוג הסופרים והסופרות שלו משתנה מעת לעת, בהתאם לשיקוליה של ועדה מקצועית מתחלפת ולטעמי המנהלים/ות אותו. הוא זקוק לתקציב נוסף, כדי לסייע בעלויות התרגום של ספרות עברית למוציאים לאור מרחבי תבל, המעוניינים להוציא לאור ספרות עברית, אך מתקשים במימון תרגומה. הוא כול כך זקוק לתקציב, שכיום בוחנים בו אפשרויות חדשות ומגוונות לגיוס משאבים. אני יודע זאת, מפני שאני עצמי פניתי לא מכבר אל המכון, סיפרתי לו על מו"ל שמעוניין בתרגום ספריי וביקשתי לבדוק אפשרות לסייע לו במימון התרגום.
לאור כול האמור לעיל, ההיטפלות של 'ישראל היום' לליהיא לפיד מקוממת אותי מאד. ספרה של ליהיא לפיד, 'זרות', הוא ספר חזק ומצמית, המספר, כך על פי כיתוב הכריכה שלו, על "נערה יחפה בשמלת מיני קרועה, המסתתרת בחדר מדרגות של בניין ישן. היא נמלטת ממה שראתה, ומאלו שאורבים בחוץ כדי להשתיק אותה. מאחת הדירות מגיחה קשישה מבולבלת. "דנה שלי," היא אומרת לנערה באושר, "את פה. חזרת אליי." בהחלטה של רגע, הנערה נכנסת לביתה של הזקנה. שתי זרות בדירה אחת נאחזות זו בזו ומנסות לשרוד."
לגמרי במקרי, רכשתי לעצמי עותק מספרה של ליהיא לפיד, ואני מצוי כעת בקריאתו. אני חייב לומר, שהוא כול כך קשה לי, שעשיתי הפסקת קריאה בו מרוב עוצמתו. לא יכולתי לעמוד במה ששתי הנשים הללו חוות רגשית ועוברות בחייהן, ולא יכולתי לחשוב איזו אימה זו, להיות אישה במדינת ישראל, בכול גיל ובכול מצב, ומה עברה ליהיא לפיד בעצמה כדי להיות מסוגלת לכתוב ספר מטלטל שכזה.
אם המכון לתרגום ספרות עברית העמיד את ליהיא לפיד ואת ספרה בחזית הקטלוג שלו, זה מוצדק. מדובר בספר חזק ובסופרת מוכשרת מאד. ואם המכון נעזרה בעובדת היותה אשת שר החוץ, וכיום אשת ראש הממשלה, זה לגמרי בסדר. ככה זה עובד בעולם של שיווק ותקשורת ושל תדמיות ושל יחסי ציבור. זה לא הופך את המכון לתרגום ספרות עברית למשת"פ במעשה לא ראוי, ההפך הגמור מזה – זה מראה חוכמה בניהול ותיעדוף אפשרויות.
כן. הייתי שמח אם הוא היה שם בחזית הקטלוג שלו גם את ספריי, ועוד יותר שמח לו גם אני הייתי חותם עם הארפר וקולינס או כול בית הוצאה אחר חוזה נחמד. אבל המכון לתרגום ספרות עברית נוסד כשליהיא לפיד עוד לא נולדה, כמדומני, הוא מתוקצב מכספי משרד התרבות והחוץ מאז ומעולם, הרבה לפני שיאיר לפיד נהיה שר החוץ, ואחרי כן ראש הממשלה, וההיטפלות הגועלית הזאת לליהיא לפיד נועדה רק כדי להבאיש את ריחו של בעלה, יאיר, והיא נלוזה וצריכה להידחות על הסף.
המעשה הזה מזכיר את האופן שבו נטפלה התקשורת לסופרת ולציירת עליזה אולמרט, רעייתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אז פנתה תנועת אומ"ץ, בראשות אריה אבנרי, למפכ"ל המשטרה, בדרישה לפתוח בחקירה נגד עליזה אולמרט, בחשד לקבלת טובות הנאה בפרשת הציורים שלה. בפנייה טען כי "לאורך השנים מכרה את ציוריה במחירים מופקעים, העולים עשרות מונים על ערכם הממשי, ביוזמתו ובתיווכו של בעלה, לגופים כלכליים ואילי הון שנזקקו לשירותיו בתפקידיו הציבוריים והממלכתיים, שמילא כשר בממשלה וכראש עירית ירושלים."
כמו במקרה עליזה אולמרט כך במקרה ליהיא לפיד – התוקפים את נשות ראשי הממשלה בהווה ולשעבר אינם מבינים דבר וחצי דבר בערכה של היצירה האמנותית או הספרותית, גם אינם מכירים את תעשיית המו"לות ואת שוק הספרות ואת שוק האמנות הפלסטית. זה גם אינו מעניין אותם. מה שהם עושים הוא מעשה נבלה מוחלט – התקפת רעיית ראש הממשלה כדי להבאיש את ריח הבעל ברבים. מתחת לזה חבויה האמונה המובלעת, לפיה רעיית ראש הממשלה היא מעין גרורה של בעלה, משתפ"ית שלו בכול מעשיו וענייניו, הרחבה של הפרסונה הציבורית והפוליטית הגברית במשפחה.
הגיע הזמן שנחדל מלהתייחס לנשות ראשי הממשלה כגרורות או כהרחבות של בעליהן. עליזה אולמרט וליהיא לפיד שתיהן נשים יוצרות, עזות מבע, מוכשרות ודעתניות, עצמאיות וחופשיות, וכול אחת מהן יוצרת את אמנותה מתוך עצמה ובעבור עצמה. אפשר לנסות לתקוף את בעליהן, לבחון בפרוטרוט כול מעשה ציבורי ואישי שלהם, אבל את נשותיהם ראוי להותיר מחוץ לתמונה. זאת, אלא אם כן הן מתערבות בסדרי השלטון, בהכרעות היומיום, כמו רעייה אחרת של ראש ממשלה נאשם.
גילוי נאות: עליזה אולמרט קראה בהתנדבות את כתב-היד של ספרי הראשון, 'שדלץ,' סירבה לקבל תמורה, אך ביקשה שאת מה שחשבתי לשלם לה אתרום לעמותה, וכך עשיתי. עם ליהיא לפיד עבדתי תקופה קצרה בשעה שהייתי דובר התיאטרון 'הקאמרי,' והיא צילמה בעבורי אז מספר הצגות ואירועים. עם שתיהן לא הייתי בקשר שנים רבות, אבל אני מכיר ומוקיר ומעריך אותן כשלעצמן.
