אם יש איזה שהוא דבר שאני משתדל להימנע ממנו, הוא להתחיל ספר חדש בטרם סיימתי את קודמו. זה עושה לי בלגן בראש. וכיוון שכעת אני בישורת האחרונה של "הנזיר היהודי," עובר על הגרסה האחרונה שלו, מלטש קצוות, מדגיש את המוסיקליות של הטקסט ובודק את הקרסים והפיתיונות בראשי הפרקים ובסופם, שנועדו לתפוס אתכם בקסם הסיפור, כך שלא תרפו ממנו עד סופו – השתדלתי בחודשים האחרונים לא לכתוב. כלומר, לכתוב המון פוסטים, אבל לא לכתוב כתיבה יוצרת, אלא אם כן היו חסרים לי פרקים בספר הבא, "הנזיר היהודי."
בימים האחרונים הרגשתי שהסיפור כבר מבעבע, רותח ותכף עולה על גדותיי. זה מלווה גם בחלימה מוגברת, בקימה מותשת ודרוכה גם-יחד, בשורות מתעקשות שקופצות אל הראש, ובניסיון נואל ונואש לדחוק את זה פנימה, להגיד לסיפור ולדמויותיו שעוד קצת, שאני חייב מקודם לכן לסיים עם קודמו. שיחכו רק עוד קצת.
אבל אני לא יכול לשלוט על הסיפור, וגם לא על דמויותיו. למעשה, אני לא יכול לשלוט על כלום. הסיפור, ערמומי שכמותו, פיכה כול העת במחשכים, סלל לעצמו ערוצים בתוך סלעי הבזלת בארצות הצל שלי, אסף אליו מטמונים ומכמנים. והיום, בשעה שלימדתי את תלמידיי בסדנת הליווי בכתיבת ספר, וביקשתי מהם לכתוב על הסוד שלא י/תספר לאיש לעולם, הסוד שלא י/תספר אפילו לעצמו/ה וחמש התכונות שהוא/היא הכי מעריך/ה בעצמו/ה – זה התפרץ גם אצלי.
לא יכולתי לעמוד מול זה עוד. נטלתי ליד מחברת צהובה ועט פיילוט, והתחלתי כותב. וכמו תמיד, התחלתי ממה שאני מרגיש. וזה התחיל ככה:
"התחושה היא שכלו כול הקיצין, שארצו שינתה את פניה. אין הוא יכול עוד להישאר בה, מחשש לחייו, אבל גם אין לו לאן לילך ממנה. בכול אשר יפנה יהיה גולה, נודד מעם עמו ואדמתו ומעם אלוהיו.
וכאשר דיבר זאת אל שרה, ביטלה אותו בצחוקה הגס.
'בכול מקום שאני נמצאת בו שם נמצאת מולדתך' גרפה אותו אל בין שדיה, כדי שיידע שכול עוד הוא ספון בגופה הגדול והחם הוא מוגן, ואין לו גם לאן לברוח."
ואחרי כן באו בשצף קצף עוד שלושה עמודים, שתי סצנות, עזות עד מאד.
כי ככה זה קורה. זה תמיד מתחיל במה שאני מרגיש, אבל מועבר ומותמר מיד לדמות. והיא כבר לוקחת את זה אל זמנה ואל עולמה.
אחרי שסיימנו לכתוב את התרגיל, הודעתי להם שמהיום יש להם סמסטר וחצי כדי להשלים את הגרסה הראשונה של ספרם, ושמהיום עליהםן לכתוב מדי יום ביומו.
זה כמובן הכניס אותםן ללחץ. אחת מתלמידותיי סיפרה, שמדי יום, שמונים פעם ביום, היא חושבת להתקשר אלי ולהגיד לי שהיא לא מבינה בשביל מה בכלל היא צריכה את כול זה. חייכתי, והשבתי לה, שתכניס את הסרבנות שלה למעשה היצירה אל תוך הסיפור, כי זה בדיוק מה שקורה לגיבורים שלנו, כשהם נקראים לצאת אל הדרך. לעתים קרובות הם מסרבים, והסירוב הזה חשוב, מפני שהוא מראה לקורא עד כמה הדרך עתידה להיות מסוכנת. וכמו כן, הקורא שואב הנאה מיוחדת מכך, שהדמות מתעלה על עצמה, מוצאת בתוך תוכה את הכוחות לצאת לדרך בכול זאת, ופעולה זו מקנה ליציאתה לדרך טעם מיוחד של הרפתקה.
"ההתחייבות שלכםן היום לכתוב את ספרםן בתוך סמסטר וחצי היא אירוע מחולל, קריאה להרפתקה," חייכתי אל תלמידיי במסך. "זה מלחיץ, זה ודאי גורם גם רתיעה, סירוב ופחד. זה לגמרי מובן, ועליכםן לכתוב את התחושות הללו, ולתת אותן במתנה לדמות. שכן, אלה בדיוק התחושות המאפיינות אותה עם צאתה למסעה."
"אבל בתקופה שבה אנו מצויים, במשבר הקורונה, כשאין טיסות ואי אפשר לנסוע לשום מקום לחופשה," המשכתי, "אנחנו בני מזל שאנחנו יוצרים. תראו איזה יופי. אני כולי התרגשות ממה שכתבתי במחיצתכםן הערב. כי אני יודע, שמהיום כבר אכתוב כול יום. שהקטע שכתבתי הערב הוא כרטיס היציאה שלי למסע. שזה הולך להיות מסע מרתק, מפעים, מטלטל, הן בהיסטוריה של העם היהודי, והן בתוך תוכי, בנבכי נשמתי, ושאני כול כך מתרגש מזה, שקשה לי עכשיו להתאפק."
אז זהו זה. יצאתי לדרך. שוב. הפעם עם משולש אהבים יהודי, מיסטי, מטורף ויצרי, מסוכן ומלא תשוקה. בדיוק כמו שאני אוהב.
והמסע הזה יארך בין שלוש לחמש שנים.
בינתיים תקבלו מידיי את "הנזיר היהודי," עוד ספר שירים, ספר ילדים בע"ה, והרבה מאוד פוסטים פוליטיים על המצב.
אבל מהיום, כול יום, בזמן שתקראו אותי, אני אהיה אי שם בתקופת הבעל שם טוב, עם כמה דמויות סוערות ומלאות עניין.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
פה ישנם כול ספריי הקודמים. פשוט כדי שלא תשכחו, שאני קודם כול סופר, משורר, עורך ומוציא לאור. אם כותבת. ואפשר לרכוש אותם מידיי.
