"א-מא! א-מא!"

בסוף השבוע הזה פרסם חברי עפר אליסון פוסט בפורום האבות ששנינו שותפים לו, ובו סיפר כיצד מתן קורא 'אמא, אמא!' ברגעים מסוימים, למרות שאין שום אמא בסביבה. חייכתי לעצמי, דמיינתי אותו עושה כן ואת עפר ובן זוגו תוהים כיצד יגיבו לו.

אבל אז, במהלך השבת, זה קרה גם לי.

כן כן, אתם תגידו שאני מדמיין, כמו שהיו מי שאמרו שאני מדמיין, כשדניאל התחיל לקרוא לי "א-בא". ואגב, מיכאל עשה זאת בעצמו השבוע. בתחילה פעם אחת, ביום רביעי, ואחרי כן פעמיים-שלוש ברציפות, ביום שישי, והבנתי שזהו, שגם הילד הזה כבר קורא לי "אבא."

אבל לא בקריאה "אבא" עסקינן, אלא בקריאה "א-מא."

שמעתי אותה אתמול. אני לא זוכר מפי מי מהם. ואני מוכרח לומר שהשתנקתי.

"כן כן, א-מא," עניתי מיד, "אני אבא-אמא," אמרתי לילד שקרא לאמא שאיננה כאן.

אבל אותי זה כמובן הכניס לסרטים.

חשבתי אחר כך מה עוד צפוי לי איתם, בנוגע לזה. איזה סיפור אספר להם, ומתי, וכיצד אוסיף בו פרטים, עד שבסופו של דבר אתקע בהודאה שכן, גם אני לא מכיר את ה'אמא' שלהם, כי לא הייתה ואין להם אמא, רק תורמת אנונימית, שיש לי את תמונתה ופרטי חייה הכלליים, אבל לא את שמה וכתובתה, ופונדקאית, שיש לי את שמה וכתובתה, תמונתה ופרטיה, אבל היא אינה אימם, היא רק האישה שאירחה אותם ברחמה, וגידלה אותם וילדה אותם בעבורי.

מזל שהחיים עם הילדים כל כך דינמיים, שלא שקעתי במחשבות האלה יתר על המידה. אבל ודאי לי, שבימים הקרובים, ממש בהקדם, כדאי שאשב לכתוב להם את סיפור הולדתם, ואכין אותו כבר עם תמונות, במתכונת ספר-סוד לכל אחד מהם. שכאשר ישאלו את השאלה, תהיה לי תשובה ראשונית מוכנה בעבורם.

ובינתיים אצטרך להמשיך לשמוע את הקריאה 'אמא' במצבים מסויימים, מפני שהם כנראה קולטים את זה בגן, מילדים אחרים, שקוראים לאימם ברגעים של מבוכה או של קושי, או סתם של געגוע, ואולי הם מכנים כך כל אחת מן המטפלות בגן, שעה שהן מחבקות אותם אל חיקן. והילדים שלי, שניהם, אבל בייחוד דניאל, מאוד מאוד אוהבים להיות מחובקים בחיקן של נשים.

סטרייטים.

סתם.

אבל מה אעשה אם יביאו לי בנות הביתה, ולא בנים?

ואי, אצטרך לברוח מהבית כשהם ירצו להתייחד עם החברות שלהם, בגיל הנעורים, או לקבוע איתם שעות.

איזה סרטים.

🙂

אבל לזה יש עוד זמן. בינתיים אני נהנה מזה שהיום כולנו ישנו בצהריים, שעה וחצי טובה ותמימה, תודה לאל, וכשקמנו רחצתי אותם באמבטיה, והלבשתי אותם בפיג'מות הנפלאות, הרכות והמיטיבות כל כך, ששלחה להם טלי מקנדה. אמנם, על תג הפיג'מה כתוב שהיא מיועדת לגיל 18 חודשים, ושלי רק בני 6.5 חודשים. אבל היא יושבת עליהם בול. אז או שהיצרן שגה בהתוויה, או שאני מגדל נפילים.

ואני חושש שזה המצב.

אפילו ד"ר הרמן אמרה, שדניאל יגדל להיות מטר שמונים ושש גובה, כי הוא בעשירון צמיחה מתקדם, ואילו מיכאל בעשירון הרגיל והנכון לו. אבל גם מיכאל כבר נראה לי מתחיל לפרוץ את גבולות העשירון שלו, ולצמוח פלאים.

עכשיו הם שוכבים במיטותיהם, זה בצד זה, משמיעים קולות וממלמלים. והאמינו לי, אין שעה יפה מזו ביממה.