השבוע קיבלתי אולטרא סאונד שני. על פי המכתב המצורף, הילדים התפתחו היטב, בגודלם ובמשקלם, והם כעת בשבוע השבעה-עשר. קראתי שוב את המכתב הנלווה, ותמהתי. הרי אני בשבוע הארבעה-עשר, אז כיצד כותבים לי שהם בשבוע השבעה-עשר? שלחתי את השאלה הזאת למרגרידה, נציגת שירות הלקוחות, אם לתאומים בפונדקאות, באותה מעבדה בהודו, החיה בכלל באוסטרליה, ומשם היא כותבת את מכתביה המרגיעים, החמים ומלאי האמפטיה והחמלה ללקוחות ברחבי תבל.
תגיד, שאלה אותי מרגרידה, יש במשפחה שלך אנשים גבוהים או מלאים?
נחרדתי. לא רק מפני שאין כאלה במשפחתי (וחבל. הייתי שמח להיות עם גובה של מטר שמונים ושש, למשל). אלא משום שבשל העובדה, שפונדקאות לגייז לא מתאפשרת בארץ, ולכן פניתי להודו, אני מלווה את התהליך כולו באי-מיילים בלבד. וזה כמובן מעורר חרדות רבות. למשל, אולי המעבדה טעתה, וערבבה זרע של מישהו אחר עם הביציות של התורמת שלי? אולי הפונדקאית שכבה פעם אחת אחרונה עם בעלה, אחרי העברת העוברים לרחמה, ולפני שעברה לגור בבית הפונדקאיות? ואולי גודלם החריג של הילדים מעיד על איזו בעיה?
רגעים אחרי כן שלחה לי ד"ר שיבאני אי-מייל מרגיע. היא הסבירה לי, שקנה המידה של מפענחי האולטרא סאונד בהודו הוא עוברים הודיים, וכי הוא אינו בהכרח תואם את התפתחותו של ילד, שנוצר מעירוב זרע מערבי וביצית הודית. כמו כן, הוסיפה, ישנן תקופות הריון שבהן יש גדילה מואצת של העובר, מעבר לממוצע, וגם תקופות הפוכות לאלה. אין לך מה לדאוג, אמרה לי, אלה הילדים שלך, והם והפונדקאית במצב טוב מאוד. אדרבא, הוסיפה, התפתחותם התקינה, שהיא מעבר לממוצע בגילם, מעידה על התזונה המשובחת והטיפול המסור שמקבלת הפונדקאית.
אכן, כך הדבר. הפונדקאיות עוברות להתגורר, אחרי העברת העוברים לרחמן, בבניין מיוחד של המרפאה. בעליהן וילדיהן עוברים לגור בקרבתן. כך, אפוא, משמש הכסף שאני משלם כאן כדי לשפר את תנאי החיים של הפונדקאית ושל בני משפחתה.
אבל המרחק ממנה, הקשר הבלתי ישיר עימה, אלא באמצעות מתווכים, מעורר חרדות כאלה.
עם שנרגעתי, שבתי לעסוק בהכנות ללידה. על פי עצתה של אם חד-הורית, שביקרה אצלי לפני שבוע עם תאומיה, הכנתי מכתב לחברים ולבני משפחה, ובו לוח שיבוץ לתורנות הודו, למשך השבועות שאהיה שם ואזדקק לעזרה, ורשימת ציוד לקראת לידה ואחריה, עם סימון כל מה שכבר קיבלתי, כדי שיידעו במה הם יכולים לעזור ולסייע. את הרשימה הכין לי האקס שלי, שיש לו כבר ארבעה ילדים עם בן זוגו, ולפי עצמתו גם נרשמתי אמש כחבר במועדון לייף סטייל של סופרפארם ובמועדון שילב.
מסופרפארם יצאתי אמש עם קניית מוצרים במבצע. זו הפעם הראשונה בחיי שאני קונה שם משהו במבצע. בדרך כלל אני רוכש שם תרופות בלבד. אבל הפעם, בשל הנסיבות, מצאתי את עצמי סוחב משם תינוקלין ומרכך כביסה, חבילת מוצצים לפעוטות, אל סבון ועוד כל מיני דברים.
תגידי, שאלתי את המוכרת הנחמדה, מול לוח המוצצים בשלושה גדלים, לפטמה קטנה, בינונית או גדולה, גודל המוצץ שתינוק זקוק לו נקבע על פי גודל פטמתה של האם!?
והרי אנחנו כה מרוחקים, והרי את פטמתה לא אראה לעולם…
נבוכה היא הפכה את חבילת המוצצים ויחד קראנו מאחריה, כי המוצצים הקטנים מתאימים לגילאי 0-3 חודשים, וכך הלאה בהתאמה.
רווח לי. וכך איפוא קניתי את חבילת המוצצים הראשונה בחיי, ושמתי גם אותה בארון, יחד עם הסטריליזטור ומחמם הבקבוקים, הישבנון ושקי הבגדים ואפילו חבילה אחת של מגבונים לחים ונטולי אלכוהול, שקיבלתי כבונוס על הקנייה.
הלילה, והבוקר, גם יצרתי קשר עם דולה, שהומלצה על ידי חברים בפורום אבות גאים בפייסבוק. סיוון שמה. הסתבר שלמדנו יחד בחוג לספרות עברית, וסיכמנו, שניפגש בפברואר, מספר פגישות, כדי שהיא תוכל להכין אותי לקראת הצפוי לי אחרי הלידה.
אכן, ימים עמוסים ומשמחים, וגם קשים, צפויים לי. ואני עושה ככל יכולתי כדי להתכונן לקראתם. אבל מכל מה שאנשים אומרים לי, חלקם בחיוך וחלקם בדאגה, ודאי לי, שדבש אני לא אלקק שם, בחודשים הראשונים אחרי הלידה, אבל כנראה שאתמוסס מול חיוך גנוב של תינוקיי בלילה.
