החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (95)
כשנכנסתי עכשיו הביתה, אחרי הפרידה מן הבנים בתחנת ההיסעים והנסיעה הקצרה במכונית אל פינת המחזור בישוב, כדי להפריד בה זבל, לא הבנתי מה מציף אותי כול כך, עד כדי בכי. עד שקלטתי. בדרך שמעתי ראיון שערך אפי טריגר בגלי צה"ל עם מריומה קליין, מבית השנטי, על זכייתה בפרס ישראל למפעל חיים בתחומי החברה.
אפי טריגר ביקש ממריומה שתספר על מקרה אחד של נער או נערה שהצילה, ונחרת בזיכרונה. ומריומה החכמה אמרה לו, שהיא לא רוצה לדבר על מקרה אחד, כי ישנם רבים כאלה, שכולם גיבורים וגיבורות, שבחרו לא רק להתמודד עם נסיבות חייהם וחייהן, ולא רק ללמוד ולשרת בצבא, אלא גם להיות בני אדם טובים יותר.
ואני כול כך התרגשתי לשמוע אותה מדברת, בצניעות, בענווה, שבה על המילה 'הודיה.'
ולא סתם התרגשתי. כי אני מכיר את מריומה כמעט ארבעים שנה.
הגעתי לנווה צדק בשנת 1984, כשהכרתי את מי שהיה בן זוגי הראשון, הצייר סער עפרוני. השכונה עוד לא הייתה אז השכונה היפה והעשירה שהיא היום, אלא שכונת עוני, שעיריית תל אביב התכוונה לכסח את בתיה, אבל הפגנות של צעירי השכונה וציורי גרפיטי שעשינו בלילות על קירות הבתים, וגם העמדת חביות שתפרענה לדחפורים, עשו את שלהם, יחד עם ההגירה החיובית אל השכונה של אמנים צעירים.
בשנים ההן גרו בשכונה תושביה, וצעירים כמונו, סטודנטים ואמנים. וכבר אז שמענו על מריומה ודינו ובית השנטי, שהקימו כבית לבני ובנות נוער עזובים.
הביקורים הראשונים שלי בבית השנטי היו עם סער. אחרי שהוא נפרד ממני למען אישה, שגם היא הכירה את מריומה ודינו, והלב שלי נקרע לגזרים, באתי אצלם לבקש ניחומים. וכמה חודשים אחרי כן, כשמת מהתקף שיתוק חמור שלקה בו, במהלך טקס חניכה לשמאניזם, על פסגת הר בדרום צרפת, שבתי ופקדתי את בית השנטי, שבור לב.
מריומה ודינו קיבלו אותי אליהם בזרועות פתוחות ובלב חפץ. הם לא שאלו יותר מדי שאלות. פשוט חיבקו אותי והאירו לי פנים ופתחו בפניי את ביתם. לשבת אתם על כריות על הארץ, לדבר קצת, לשתות תה צמחים, לדבר.
די היה בזה כדי להחזיר נשמה לאפי.
לא ייפלא, אפוא, שבשנים שאחרי כן, כול השנים שחייתי בהן בנווה צדק, כול אימת שהיה לי משהו למסור, הייתי מביא אותו לבית השנטי. כך, למשל, כאשר נפטרה אשת השכן שלי מלמעלה, הוציאו מן הבית אל החצר מיטת סוכנות ישנה, מיטת קפיצים, ועליה הספידו אותה, ומן החצר יצאו ללוותה בדרכה האחרונה לבית העלמין.
את המיטה ביקשו למסור. ואני ידעתי מיד לאן עלי להביא אותה. לבית השנטי.
אבל חששתי, שמא נשמתה של המתה נתדבקה במיטה הזאת. ולכן, כשבאתי לבית השנטי עם המיטה, אמרתי לדינו, שעשו עליה הספד, ולכן כדאי שיטהרו את המיטה לפני שישכנו בה נער או נערה מבאי ביתם. דינו הממזר הביט בי, הניף את ידו לאחור לעבר המיטה, ואמר, 'מטוהרת, מטוהרת, מטוהרת!' ושחק. ובזה סגר את העניין ופתר את חרדתי, וקרא לשני נערים ליטול את המיטה למתחם השינה שלהם.
הצורך של נערי ונערות בית השנטי במיטה ללילה גבר על החרדות הקמאיות שלי מפני דיבוק או אנרגיה שלילית. ובזה גם הקנה לי דינו שיעור חשוב בחיים. תמיד להיות עם שתי רגליים על הקרקע, ולראות את המציאות ואת מציאותו של האחר בתוכה, ולא את בבואת חרדותיי.
חלפו שנים. בשנת 1992 הוקמה עמותת בית השנתי, ובשנת 2005 הצטרף לניהולה מיכאל בן-יוסף, שהיה מן המתנדבים בבית השנטי והפך לבן זוגה של מריומה אחרי גירושיה מדינו. אחרי כן הקימו את כפר הנוער 'שלווה במדבר' ליד שדה בוקר, הקימו את בית השנטי החדש בדרום תל אביב, בסמיכות למקום שהיה בו מלכתחילה, ועוד הרבה.
בית השנטי הפך ממסגרת קֶלֶט לנוער בסיכון למסגרת שיקומית המוכרת על ידי רשויות המדינה, ובהן משרד הרווחה ובית המשפט לנוער. אבא שלי, כנשיא בית המשפט לנוער לשעבר, היה מפנה אליו נערים ונערות, שרצה להציל את נפשם, כדי להימנע משליחתם למוסדות לעברייני נוער או לבית כלא.
כיום, כך מספרת ויקיפדיה, עמותת בית השנטי נותנת מענה ראשוני כמקלט זמני לבני נוער חסרי קורת גג בגילאים 14–21 מכל המגזרים ומכל שכבות האוכלוסייה לאורך כל ימות השנה, 24 שעות ביממה. זאת, ללא צורך בהפניה רשמית או בתקופת המתנה וללא הגבלת זמן הסיוע. עם הקליטה מספק המקום לבני הנוער את צורכיהם הבסיסיים ורק לאחר מכן נבחנת תקופת השהות.
לאחר הקליטה הראשונית, מבצעים הערכה של משך השהות הצפוי של הנער/ה בבית: אם מדובר בתקופה קצרה, צוות הבית יוצר קשר עם משפחתם או עם גורם רלוונטי אחר; אם מדובר בתקופה ארוכה, נערכים לקליטה לשהות ארוכת טווח במקום. כל אחד מהנערים והנערות החדשים בבית מקבלים ליווי ראשוני צמוד ממדריך ומאחד הנערים או הנערות הוותיקים. לאחר תקופת הסתגלות נערכת שיחת תאום ציפיות עם אחד מאנשי הצוות של הבית, אשר במסגרתה מסייעים לנערים לנסח מעין "תוכנית אישית" לגבי השתלבותם בבית ולגבי עתידם.
עם סיום השהות במקום, מסייע בית השנטי לבוגרים להשתלב בחיי היומיום ולחזור למסלול חיים נורמטיבי. הסיוע ניתן הן במישור המעשי (מציאת דירה ועבודה) והן במישור הנפשי (שיחות הכנה לחיים עצמאיים). רבים מבוגרי בית השנטי ממשיכים לשמור על קשר עם הבית גם לאחר עזיבתם. חלקם אף מחליטים לקחת חלק במסלול הכשרה להדרכת נוער במצוקה, על מנת לעבוד בצוות בית השנטי.
כול המפעל הנהדר הזה התחיל אי-שם, אי-אז, בשנת 1984, בפאתי נווה צדק, כשעוד הייתה שכונת מצוקה, לא שכונת רווחה, בזכות מריומה ודינו. והנה, כבר למעלה משישים אלף בני ובנות נוער עברו בבית השנטי ושיקמו את חייהם. ומכיוון שאני עוד זוכר איך כול זה החל, בגיחות אל שוק הכרמל, כדי לקושש מן הארץ שיירי ירקות שהסוחרים השליכו, כדי שמריומה תעמוד ותבשל מהם מרק או נזיד או תוספת משביעה לבני ובנות נוער המתדפקים על דלתה, ומחפשים שם מקלט, בא לי לבכות מרוב אושר.
כי אין מי שזכאית יותר לפרס ישראל בתחום החברה ממריומה. ועל כך תודה לך, מריומה, תודה לחברי וחברות ועדת פרס ישראל, ותודה לריבונו של עולם, שהביא אותך לעולם ונתן לך את הכוחות, לא רק לעמוד בחייך שלך, אלא גם לעמוד על רגליך ולעזור לכול כך הרבה בני אדם אחרים.
