הבוקר התקיים בפסטיבל השירה במטולה מפגש בהנחיית רפי וייכרט עם רחל חלפי ונידה חורי. אף על פי כן שהאירוע נקבע לשעה עשר בבוקר, שעה מוקדמת בבוקר חג, האולם נמלא מפה לפה, עד כדי כך שלא נותר כיסא פנוי אחד באולם. בני נוער, שהסתופפו אחרונים, הקשיבו למשוררות בעמידה. זוג חברים שלי נשאר בחוץ. מפאת חוסר מקום סירבו להכניס אותם פנימה. זה היה מדהים כשלעצמו.
אבל עוצמת המפגש הזה, בין רחל לבין נידה, שאותה לא הכרתי מקודם, היתה מפתיעה עוד יותר. את רחל אני מכיר ומוקיר שנים. שיריה אהובים עלי מאוד. החירות הפנימית שלה, במרחבי הלשון והתודעה, ההומור וההקשבה הקפדנית שלה לעולם וליצוריו, משמחים אותי כל אימת שאני נוגע בשיריה. עתה, עם הוצאתו לאור של ספרה החדש, "ספר היצורים," בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הפליאה לקרוא שיר על אריה-ים, שיר על ציקדות וחיי המין שלהן, ועוד. רפי שוחח עם כל אחת מהן, וניכר בו שהוא מכיר היטב את שירתן. מי שהפתיעה אותי מאוד היתה נידה חורי. לצערי, אינני מכיר אותה כמשוררת. שמחתי מחלק מן השירים שקראה הבוקר. אך יותר מכל התפעמתי ממנה כאדם.
רפי, שיוציא בקרוב לאור מבחר משיריה, ושמו "בגוף אחר," בהוצאת קשב לשירה, ביקש ממנה שתספר קצת על עצמה, על הרקע שלה, מניין באה וכך הלאה, והיא צלפה בו "שוב עלי לספר על היצור הזה," מסמנת את אורח ההתייחסות של הישראלים לשונותה – משוררת ערביה, מרדנית, ילידת פסוטה, החיה כעת בבאר שבע ומלמדת שם ספרות באוניברסיטה. "עברתי מהטילים של חזבאללה לקסאמים של החמאס," ציינה, ושבתה מיד את לב הקהל.
אבל ככל שסיפרה על חייה ועל כתיבתה נמלא האולם בכוח אישיותה וביכולת הרטורית שלה, בלהט דבריה ובפשטותם. היא אישה של שלום, היוצאת נגד כל הגדרות והמגבלות המונעים מאיתנו, בני אדם, לחיות זה עם זה בשלום. כך סיפרה, שהבוקר צעדה לאורך גדר המערכת, בקצה מטולה, ראתה את שלטי האזהרה מפני הגבול, ותהתה על העובדה שבני האדם מתחו גדרות וחלקו ביניהן את כדור הארץ העגול והיפה הזה, שבו חיים כולנו.
באמיתות דבריה, בקולה החם ובנוכחותה המיוחדת, כבשה את כולם. החיבור בינה לבין רחל חלפי, אישה מאופקת, רהוטה ומופנמת, בידיו של רפי וייכרט חברי, יצר פיצוץ אטומי. זה היה מפגש מופלא, ואני מאושר שזכיתי לנכוח בו.
ואחרי כן עליתי על ההסעה, ושוחחתי כל הדרך עם הנהג הפלסטיני על הומואיות. אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
