היום, בדרך לאסוף את הילדים מן המעון, חשבתי לעצמי "נו, מה אעשה איתם אחר הצהריים והערב, המתמשך כל כך?" אתמול יצאתי איתם בעגלה לסופר-פארם ולקפה. זה עיצבן אותם. הם שונאים לשבת יותר מדי זמן בעגלה. ואני לא יכול לעשות זאת שוב. ומה אעשה איתם הערב?
אולי אסע איתם למרכז השירות של "סלקום" בדיזינגוף, כדי לתת שם לתיקון את האיי פון שלי, שכבר כמה חודשים לא משמיע לא צלצול ולא מוסיקה. ואולי אגב כך גם אכנס איתם ל"טויז אר אס" ואקנה להם צבעים לא רעילים לפעוטות, כדי להתחיל לצייר איתם.
אבל לא.
זה שוב יהיה כרוך בשהייה ממושכת מדי בעגלה, ועוד בקניון גדול, מלא באנשים.
כשהגעתי למעון, שאלתי את האנה, הגננת הוותיקה, מה אכלו ומה עשו היום. היא תמהה על שאלתי. "אני פשוט בודק את עצמי," אמרתי לה, "אם אני עושה איתם בסדר או לא."
אז היא סיפרה לי, שעם בואם בבוקר לגן הם מקבלים ביצה עם מיץ עגבניות מעגבניה טרייה, או עם גבינה לבנה.
"דניאל לא רוצה ביצה, הוא אכל בבוקר גבינה לבנה עם כפית ריבה," גילתה לי.
"כן, הוא מעדיף חביתה," חייכתי אליה. "חוץ מזה, התחלתי לתת להם 'גמדים,' שזה בדיוק גבינה לבנה ומחית פרי."
אחרי ארוחת הבוקר הם נרדמים לשעה, סיפרה לי, ואחרי כן קמים ומחליפים להם חיתול. אז הם יוצאים לשחק עם חבריהם וחברותיהם בחצר המרוצפת של הגן, ועם שובם ממנה, באחת עשרה וחצי, הם מקבלים ארוחת צהריים, ובשתים עשרה וחצי בערך הולכים לישון עד שתיים וחצי-שלוש.
"היום אכלו בורגול. אבל דניאל עשה בעיות. הוא לא אוהב כל דבר, ויודע בדיוק מה הוא רוצה. אז הוא קיבל קציצת דג," הוסיפה.
"הוא פשוט כבר לא רוצה לאכול תחליף חלב מבקבוק, ומעדיף מוצקים," חיזקתי אותה. "אבל מה הם עושים מבחינת פעילות? הבוקר, כשהבאתי את הילדים למעון, ראיתי שהושבת אותם בפינת החדר יחד עם עמאל, ואמרתי להם 'בואו לפינת הסיפור.'"
"אה," חייכה, "שם אנחנו מראים להם ספרים קשיחים כאלה, ספר חיות, ספר כלי בית, דברים כאלה. תיקח אותם למטבח, תראה להם דברים."
"כן, אני מסביר להם כל יום כל מיני דברים," סיפרתי לה.
"טוב מאוד. זה נקלט," חיזקה אותי האנה. "תמשיך בזה."
אז עלינו לאוטו. שניהם קצת רטנו. לא נהנו מקשירתם למושבי הבטיחות.
"אבל אנחנו נוסעים הביתה," אמרתי להם, "ושם מחכים לנו לונה וסולטן." וזה כבר העלה על פניהם חיוך.
נכנסנו הביתה, ולונה וסולטן קיבלו את פנינו בפתח, והם צחקו מהנאה.
הסעתי את העגלה עד למרכז חדר הילדים, שם עומד הפוף הענקי שהם כל כך אוהבים. התרתי את דניאל מרתמת העגלה והטלתי אותו ברכות על הפוף, ואחרי כן עשיתי אותו הדבר עם מיכאל.
ואז התיישבתי איתם על הארץ, והתחלתי לאלתר.
כמו מבלי משים אספתי מתוך ארגז הצעצועים הענק את כל בובות החיות למיניהן, ויש להם כל סוגי החיות בכל הגדלים והצבעים, וסידרתי אותן על שולחן הכתיבה הכפול שקיבלתי אמש משכנתנו איילת, שולחן נמוך, שישמש אותם בקרוב מאוד כשולחן עבודה.
הושבתי אותם על כסאות הילדים, גם הם מאיילת (ומשה, ובנותיהם! יש לציין), הרמתי כל בובה ועשיתי את הקול שלה.
עוד לא שמעתם אותי מחקה תרועה של פיל, או נהמה של אריה או זעמו של נמר.
או מתלבט איזה קולות משמיעים ארנב וג'ירפה…
כשנמאס להם, וגם לי, הם התחילו לריב, על שטויות. על קוביות משחק מעץ.
ואז דניאל התחיל לבכות, בלוויית המחווה הקבועה – חבטות וחיכוך כפו בצידו ראשו.
האמת, זה מפחיד.
אמרו לי שזה מכאבי החניכיים בשל בקיעת השיניים. אבל אני כבר התחלתי לחרוד שמא אולי כואב לו הראש כי יש לו שם צרה שאני אפילו לא רוצה לכנותה בשם.
אז החלטתי לצאת מההיסטריה, ומן הבית.
לצאת איתם לטיול ערבית.
וככה הגענו למרכז סוזן דלל.
לונה ישר רצה לחפש לה בקבוק למשחק, מחכה לי ליד כל פח, כדי שאבוא ואוציא לה משם בקבוק, אם ישנו שם אחד כזה, ואנחנו נסענו בעגלה אחריה.
ברחבה היו כמה בנות צרפתיות, ששיחקו ביניהן, וכמה אימהות עם עגלות תינוק וכלבים.
הבטתי בהן, גם מיכאל ודניאל הביטו בהם, וחייכו.
ואז בא לי הרעיון להתיר אותם מן העגלה, ולתת להם לזחול ברחבה המרוצפת העצומה והנהדרת הזאת.
אז מה אם יש עליה אבק. ארחץ אותם כשנחזור.
הוצאתי את הילדים מן העגלה והושבתי אותם על אבני הרחבה. בתחילה נצמדו אלי, לעגלה ואל דופן הרחבה. מהססים מה יעשו.
ואז הבינו את גודל מגרש המשחקים החדש הזה, והתחילו לזחול, במהירות, כל אחד בסגנונו. מיכאל בסגנון תנוחת הכלב ביוגה, או 'מוגלי', על ידיו ורגליו, ודניאל בזחילה האינדיאנית המהירה שלו, זוחלים וצוהלים על פני הרחבה.
אני הייתי צריך לרוץ אחריהם, לסירוגין אחרי זה ואחרי אחיו, כדי לוודא שהם לא מתקרבים יתר על המידה למדרגות, היורדות מן הרחבה המרכזית לאולם המופעים – וכדי לסקל מדרכם כל אבן, עשב, קש, נייר, בורג וכל דבר אחר שהם, בעיקר דניאל, יכולים ללפות בידם הקטנה ולהכניסו בזריזות-על לפיהם.
זה היה מתיש. אבל זה היה כיף.
כשחזרנו הביתה הושבתי אותם לאכול קארי ירקות ומעט בשר בקר, מתובל בתבלינים שהבאתי מהודו (אבל לא חריף מדי), ברוטב יין אדום.
דניאל טרף בלי בושה. מיכאל פחות. אחרי הכול, רק שעה מקודם לכן נתתי להם בקבוק.
אחרי כן התרחצו, ואחרי המקלחת נרדמו מיד, כבמטה-פלא.
ואני הבטתי בהם, ואמרתי לעצמי שבעצם העברנו יחד אחר צהריים וערב שלמים נהדרים, בלי שום בעיות.
ושאני צריך לזכור דבר אחד. אם אני רוצה שיאכלו מוצקים, לא לתת להם בקבוק לפני כן. ואם אני רוצה שישנו טוב, פשוט מוטב שיתעייפו בתנועה, ולא בהסעה חינם בעגלה.
לילה טוב.
