בתחילת שנות השמונים, כשעוד הייתי סטודנט בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, סגן עורך לספרות בעיתון "על המשמר," וגרתי בדירה שכורה בנווה צדק, הדירה שבה חייתי ובה איבדתי את אהובי, התקשרה אלי יום אחד חברתי ורד כהן-ברזילי. "אילן," אמרה לי, "ראיתי היום בשכונה דירה קטנה בדמי מפתח, שיכולה מאוד להתאים לך. אני לא רוצה לקנות אותה, כי היא לא מתאימה לנו. מה דעתך שתלך להסתכל בה?"
הייתי אז תפרן. חייתי משקל לשקל. ורד ידעה עד כמה שכר הדירה מקשה עלי את החיים.
יצאתי ברגל מרחוב אמזלג, שגרתי בו, ירדתי כמה סמטאות למטה, לרחוב כפר סבא, ונעמדתי מול המקום שהפך מאז לביתי. מצאתי עצמי בחצר פנימית, בבניין ובו שתי קומות, בכל קומה שתי דירות, ועל הגג דירת חדר נוספת. בכל אחת מן הדירות גר מישהו, כולם דיירים בשכירות מוגנת. הדירה שבאתי לראותה הייתה בקומת הקרקע מצד ימין. זו הייתה דירה בת שני חדרים, שהקיר של אחד מחדריה, שגבל בדירה השכנה, היה בנוי רק עד אמצע גובהו. חציו העליון היה עשוי דיקט.
הדירה הייתה מוזנחת מאוד. שיירים מחיי הדייר הקודם, שמת בה, עוד היו על הארץ. היא גם הייתה, ועודנה, חבוקה בין קירות הבתים הצמודים לה, כך שיש לה רק שני כיווני אור ואוויר. למעשה היא מעין לופט, הנחלק לחדרים רבועים.
ואף על פי כן, מרגע שעמדו רגליי על סיפה התאהבתי בה, ואמרתי שאת הדירה הזאת אני רוצה.
התקשרתי לאבא שלי, סיפרתי לו זאת. הוא ואמי ז"ל באו לראות את הדירה, וחשכו עיניהם. היא אכן הייתה מוזנחת מאוד. דלתה הראשית הייתה דלת ברזל, המטבח היה מיושן, המקלחת איומה, והשכונה עוד הייתה שכונת עוני, שעד זמן לא רב מקודם לכן היה אבי פוגש את צעיריה בבית המשפט לנוער.
אך מכיוון שעמדתי על שלי, הסכימו הוריי לתת בידי את סכום הכסף היחיד שהיה בידם להעניקו לי אז, ובו רכשתי את דמי המפתח לדירה.
לימים סיפר לי אבי, כי עמד מאחרי הבית וליבו בוכה, איך בנו הבכור בוחר לגור בדירה מרופשת כל כך, בשכונת עזובה ופשע.
מקץ כמה שנים הוקם בשכונה מרכז סוזן דלאל, והביא לתנופת בנייה והתחדשות מסביבו. השכונה שינתה את פניה ואת הרכבה האנושי. כיום היא אחת השכונות היוקרתיות בתל אביב, שכונה שבתיה טובלים בירק, תושביה מעורבים, יש בהם מצאצאי העולים של שנות החמישים מפזורות הגולה, וגם עשירים ובני עשירים שרכשו בה בתים ישנים והפכו אותם לארמונות. זה מכבר הפכה השכונה, שהיא ראשיתה של תל אביב, לאתר תיירות פנים מתויר.
בינתיים, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה הבאתי ארכיטקט הביתה, ושיפצתי את ביתי. הוספתי לו חדר, מחסן שהיה בשימוש השכן, בחצר, והדירה הפכה לדירת שלושה חדרים, 76 מ"ר, שאמנם נראית כמו לופט, ורק לחדר האחרון בה יש דלת משלו, אבל היא הבית שלי.
עד שנולדו בניי החלוקה הייתה מאוד ברורה. החדר הראשון הוא חדר האוכל והסלון, החדר השני הוא חדר העבודה והחדר השלישי הוא חדר השינה. עם שנולדו ויתרתי על חדר העבודה, ועל רצף הספריות, המעטרות באלפי ספרים את קירות ביתי מכל צד. חדר העבודה נהיה חדר ילדים, ואני מסתופף בחדר השינה שלי עם מחצית מספריי.
זה כל מה שיש לי להוריש לילדיי אחרי לכתי.
היו זמנים שבהם חשבתי למכור את דמי המפתח. בשנת 2002 נסגר בית הקפה שהיה לי, עם חובות עצומים, וחשבתי למכור את דמי המפתח כדי להחזיר חלק מחובותיי, ולעבור לגור בשכירות. אבא שלי, שליבו חמר כשרכשתי את הדירה, אמר לי שלא אעז לעשות כן. שמזלי הגדול הוא, שיש לי דירה בדמי מפתח, שאי אפשר לעקלה, שזו קורת גג בטוחה בעבורי למשך כל חיי, ובלבד שאזכור תמיד לשלם בזמן את שכר הדירה, ולא אכניס בה שום שינוי בלא הסכמת הבעלים.
שזה האלף-בית של המגורים בדמי מפתח.
את הדירה רכשתי בשנת 1986. התחלתי בתשלום שכר דירה של 50 ש"ח לחודש. עם השנים הוא התעדכן, אבל נותר נמוך מאוד, ביחס לשכר דירה ריאלי בשכונות תל אביב, ודאי שבנווה צדק. בדירה הזאת אני חי כבר עשרים ושמונה שנים, בה חייתי כמחצית מחיי וכתבתי את מרבית יצירותיי. כעת, שיש לי ילדים בני שנתיים, ודאי לי, שהם גם ירשו אותה ממני, מפני שרב הסיכוי שהם עוד יתגוררו עמי שעה שאלך מן העולם, וזה התנאי להורשה של דמי מפתח לצאצאים.
אני עוד מקווה, שמצבי הכלכלי יאפשר לי אי פעם לרכוש אותה בכסף מלא. אך גם אם לא יקרה הדבר, אני אסיר תודה לעולם, ולוורד, על שזימנו בפניי את הבית הזה, ביתי. טוב לי לגור בו. השכנות מקיפות אותנו בהרבה מאוד אהבה, מספקות דמות אם לילדיי וגם עוזרות לי מאוד בגידולם. חצרנו מתנהלת כמו חצרו של קיבוץ, שהילדים יכולים לעבור בה, בחופשיות, מדירה לדירה, ולא הייתי מוותר על הבית הזה בעד שום הון בעולם.
כן, לעתים אני משתוקק לבית עם מרחב, בעיקר עם מסדרון וחדרים שכל אחד מהם יש לו דלת לעצמו, כדי לזכות במעט פרטיות. חסרון הפרטיות בדירתי קשה לי במיוחד כשאני חי בה עם בן זוג, וכל הזמן אנחנו מוצאים עצמנו זה עם זה, מפני שמלבד דלת אחת אין לאן לנוס איש מפני רעהו, כשמתחשק. על אחת כמה וכמה כשזה עם ילדים, המשתובבים כל העת במרחב המחיה המשותף הזה שלנו, שאין בו רגע פנאי, אין בו רגע דל ואין בו רגע של שקט, אלא כשהם ישנים, כמו כעת, אמצע הלילה של ליל שישי.
אבל הבית הזה הוא ביתי. הוא טוב לי. יש בו איזה שקט וחום פנימי, שמקנים לי בו ביטחון ושמחה. הבית הזה הוא שלי.
לעתים אני מתבונן בעצמי. תיכף בן חמישים וארבע, הספקתי לכתוב כמה עשרות ספרים, ולהוציא לאור שמונה עשר מהם, עבדתי שנים ארוכות במקומות שונים, לא נשאר לי מזה שקל, על אחת כמה וכמה אין לי שום רכוש, מלבד מכונית ישנה – ודירה בדמ"פ. זו לא נחלה גדולה להורישה הלאה, לילדיי, וזה בהחלט מדריך את מנוחתי. מזלי הגדול הוא שיש לי אבא ואחים, שידאגו לרווחתם בעתיד.
קורת גג היא הכרחית לאדם, וכל הורה מבקש ליתן לילדיו קורת גג, מלבוש, מזון ומרפא, חינוך ועוד. אבל לפני גג וארבעה קירות, הורה נותן לבניו את עצמו, את מהותו כאדם. וזו הירושה הקטנה שלי. אהבת האדם שבי, הקשבתי לעולם ולזולת, חום ליבי.
אלה לא נכסים בחומר. אבל נדמה לי שאלה נכסים שניתן עימם לחיות חיים שלמים וטובים. וזה מספיק בשבילי.
