התנגדות ושמחות אחרות (61).
העברתו של תקציב הביזה חרף ההפגנות ליד הכנסת, ותוך כדי המשך כזב ההידברות בבית הנשיא הכושל ביותר בתולדות ישראל, הוציאה את הרוח מהמפרשים לחלק מאתנו. התגובה הטבעית של בני אדם, שכבר ארבעה חודשים יוצאים לרחובות, לכיכרות ולבתי הח"כים והשרים, להקפצת אסירים ולאלף פעילויות התנגדות אחרות היא ייאוש. זה לגמרי מובן. אבל זה בדיוק השלב שבו נבחנת הסיבולת של ההתנגדות.
זה דומה לתהליך שעובר אדם כותב. בתחילה, כשרעיון חדש רק נובט או מתפרץ מן הפנימיות, אנחנו ניגשים לכתיבה מתוך להט ההשראה. אנחנו כותבים מהר, בהתלהבות, בשמחה. אבל אחרי כמה ימים או עמודים הלהט הזה שוכך. והדרך היחידה להוציא לבסוף מתחת ידינו משהו כתוב היא להמשיך, להתמיד בכתיבה, גם בלי השראה. כי סודה הגדול של ההשראה הוא, שהיא מגיעה למי שיושב ליד השולחן מדי יום, ובזה מפנה לה מרחב, פותח לה דלת. ובלעדי זה היא מתמהמהת, ולעתים הולכת לחפש מישהו אחר, קשוב יותר לעצמו ולה, כדי להעניק לו את מתנותיה.
ככה זה גם עם ההתנגדות, עם המחאה נגד המשטר החדש. התחלנו בהפגנה אחת בכיכר הבימה. בתוך שבוע ההפגנות עברו לקפלן. אחרי כן החלו להתפשט ברחבי הארץ, ואז תפסו תנופה גם בכל ימות השבוע. השיאים היו ימי השיבוש וליל הפיטורין של גלנט. התנופה הייתה מדהימה, עשירה, יצירתית ותוססת, והעניקה תקווה לרבים ורבות מאתנו.
אבל בגלל הפייק-הידברות, שראשי האופוזיציה ממשיכים לקיים למרות אינספור פניות אליהם שיחדלו ממנה, ובגלל המהלומה הכרוכה בהעברת חוק התקציב – ישנם לא מעטים שנתפסו לייאוש. שאומרים שאין טעם עוד בהפגנות או במיצגים יצירתיים. שהמחאה מתפזרת ליותר מדי כיוונים, ושאי אפשר לדרוש מבני אדם להתמיד ביציאה לרחובות.
ברגע הזה בדיוק נמדדת יכולת הסיבולת שלנו. עד כמה אנחנו מוכנים לרוץ למרחקים ארוכים במאבק על הדמוקרטיה ועל פניה ועתידה של מדינת ישראל. אני יודע. ההתמדה בזה קשה מאד. גם אני הרשיתי לעצמי ליטול פה ושם חופש מן ההפגנות, אבל רק כדי לעבוד בבית 24/7 עם מחאת הסופרותי/ם והמשוררות/ים, ועל גיליונות ספרות ההתנגדות וספר הנאומים ועוד פרויקטים, שרובם ככולם הם כלים במאבק נגד המשטר החדש. כלומר, התנגדות באמצעים אחרים.
כן, גם אני מרגיש את הירידה באנרגיה ואת הירידה בהכנסות. גם אני מודאג מאד ממה שמתחולל כאן, מדי יום ביומו. רק אכלנו את העברת התקציב, וביום ראשון הקרוב כבר תועלינה שתי הצעות חוק שתפגענה אנושות בחופש הביטוי בישראל – הצעת החוק שתאסור על ארגוני החברה האזרחית לקבל תרומות ממדינות זרות, והצעת החוק שתאפשר לסלק מן האוניברסיטה סטודנטים שדעותיהם נוגדות את המשטר. הדברים האלה יהוו מכת מוות לחופש הביטוי ולחופש האקדמי והאזרחי בישראל. אם יתקבלו, כול העמותות המרכיבות את המגזר השלישי, ובהן עמותות לחלוקת מזון ועמותות עזרה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ועוד רבות, תהיינה בסכנת סגירה.
שלטון הליכוד, שבמשך עשרות שנים, למעשה מאז המהפך ב-1977, פירק בשקידה ובהתמדה את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים והעביר את הטיפול בהם למגזר השלישי. הצרכים החברתיים הלא מטופלים, מנערות חוסות ועד ילדים עם צרכים מיוחדים, מניצולי שואה ועד חסרי דיור וחסרי ביטחון תזונתי – כל הצרכים הללו, שטופלו בעבר על ידי מדינת הרווחה, הוסטו הצידה בממשלות הליכוד, ולכן הצמיחו בחברה הישראלית רשת רחבה של ארגוני חברה אזרחית, הקורסים תחת הניסיון לסייע לאזרחים.
אם הצעת החוק הזאת תעבור, מאות אלפי בני אדם נזקקים, בתחומים שונים, ייזרקו אל מתחת לגלגלי הרכבת הדוהרת של ההפיכה המשטרית. אין זה מפתיע. ההפיכה המשטרית הזאת היא פרי תפיסות כלכליות-חברתיות של פורום קהלת, שייבא אותן מן הימין האמריקאי. מדובר בתפיסות קפיטליסטיות נטולות אמפתיה, חסרות חמלה, חוק הג'ונגל. ובג'ונגל שפורום קוהלת יוצר כאן, כול דאלים גבר, בעל המאה הוא בעל הדעה, השחיתות והביזה הפוליטית הן החוק, ואנחנו, אזרחי ישראל, אנחנו העפר מתחת לגלגלי המרכבה. אנחנו, בניה ובוניה של הארץ הזאת, משלמי המיסים בה והמשרתים ונופלים בשורות צבאה, אנחנו הופכים למדרס המרכבות של קפיטליזם אכזר מחובר עם מגזרים משיחיים ולא יצרניים.
שימו לב. כל זה אמרתי על שתי הצעות חוק בלבד. ישנן עוד מאות כאלה בדרך. כמו גם הצעת החוק לפיה כל פעולות הממשלה יותוו על פי הציונות. ולא שיש לי משהו נגד הציונות, אלא שיש פה די והותר אזרחים שאינם ציונים, ובכול זאת הם בני אדם שווי זכויות.
בני אדם חושבים, שההפיכה המשטרית נסובה רק סביב הוועדה למינוי שופטים, פסקת ההתגברות ועילת הסבירות. אלה הם הקוראים למטה המחאה להתמקד אך ורק בהתנגדות לחוקים אלה. אבל זו תפיסה שגויה, הנובעת מן הקושי להכיל את עוצמת ההפיכה המשטרית ואת ריבוי הזרועות שלה.
ההפיכה המשטרית שהביאו עלינו פורום קהלת וישיבות הקו היא לא תהליך ליניארי אחד. היא תמנון רב זרועות, והיא כבר מצויה בעיצומה. חוק התקציב העניק לה את הכוח הפיננסי דרך שוד הקופה הציבורית. הכוח הזה ביצר וחיזק את הקואליציה. כעת יש ביכולתה לקדם בזו אחר זו את הצעות החוק ההזויות, המסוכנות, שכולן כבר בקנה וכולן מכרסמות כל אחת בחלק אחר של החיים הדמוקרטיים בישראל. ההפיכה המשטרית הזאת איננה הפיכה באמצעות טנקים. זוהי הפיכה של קושרי קשר, היושבים בחליפות מחויטות ובעניבות, על מושביהם במליאת הכנסת, וקורעים את חיינו ואת עתידנו לגזרים בלב שמח ובנפש חפצה.
ולכן הייאוש הוא פריבילגיה. אין לנו ברירה אלא לקחת אוויר, להמשיך להיאבק וגם להחריף את המאבק. לצור על נתב"ג, כפי הצעתו של ישי הדס, לפעול פיסית מול הגרעינים התורניים והישיבות במרכזי הערים, וגם מול בתיהם של פרנסי הציבור, האדמו"רים והרבנים בבני ברק. עלינו גם לקרוע לגזרים את פנקס המילואים, ולהשיב בדואר רשום לשלטונות הצבא את צווי הגיוס של בנינו ובנותינו לשירות חובה. לא משרתים במדינה שאין בה שוויון בנטל, ולא משרתים בצבא של דיקטטורה. לא מילואים, ולא חובה. שילך נתניהו המתועב לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בלי ארצות הברית, בלי הטייסים, בלי המערך המיוחד, בלי חיילי המודיעין והסייבר. שיתקוף אותו עם בן גביר וסמוטריץ' וכל המסתופפים מכספנו באוהלה של תורה, ותורתם היא אומנותם.
המשטר החדש בישראל מפעיל נגדנו אלימות מוסדית ממוסדת בכלים דמוקרטיים, כדי להרוס את מרקם החיים הדמוקרטיים בישראל, לתקוף את הסיפור המאחד שלנו ולהחריב את חיינו כאן, ואנחנו חייבים להשיב לו כגמולו. כי המשטר הזה מבין רק כוח, וייפול רק מול כוח. ולכך כבר יש לנו די והותר הוכחות. ולכן, אין לנו דרך אחרת מלבד התמדה במאבק – והגברתו.
נ.ב.
במוצ"ש הקרובה אנאם בצומת העמקים. ב 10.6.23 ביוקנעם. ב 17.6.23 בכרמיאל. שאר מוצאי השבתות פנויים לשיבוץ. החל"ת שלי נגמר. אני מגויס. לצבא ההגנה על ישראל הדמוקרטית. שבת שלום.
