כשהיינו ילדים, בראשית שנות השבעים, החלו לבנות את שכונת קרת על השטח שהיה מזבלה, שהשתרעה בין בתיה האחרונים של השכונה שלנו, שיכון 'פקר' ברמת השרון, לבין שדות הכותנה שהשתרעו על גבול רמת השרון ושיכון דרום בהרצליה.
עם תחילת הבניה הקימו במרכז המגרש בקתת קרשים, בעבור השומר בן המיעוטים שישן בה, והשגיח על כלי הבניין ועל חומרי הבנייה.
מדי ערב, כשהחושך ירד, היה אותו שומר מדליק מדורה קטנה בפתח בקתתו, מבשל עליה את ארוחתו ואחרי כן שופת עליה קנקן קפה.
דמותו משכה וסקרנה אותנו. כך אירע, שערב אחד הזמין אותנו השומר להצטרף אליו, ואחי ואני התיישבנו לידו, מסביב למדורה המעלה גיצים, יחד עם עוד כמה מילדי השכונה, והוא הציע לנו קפה. ישבנו והבטנו מוקסמים באש, הקשבנו לדבריו, בעברית משובשת, ולא שמנו לב לזמן העובר, עד שקול אימא שלנו נשמע צועקת את שמותינו במורד הרחוב.
מיהרנו הביתה. אימא עמדה בפתח החצר, מבוהלת.
"כבר חושך לגמרי! איפה הייתם!?" קראה.
"השומר הזמין אותנו לשבת איתו וסיפר לנו סיפורים ואפילו הציע לנו קפה," השבתי לה בתום.
אימא התחלחלה.
"אסור לכם אף פעם ללכת עם מישהו זר שאתם לא מכירים, ובטח שלא לאכול או לשתות אצלו משהו!" נזדעקה.
"אבל למה, אימא?" תהיתי.
"כי יש אנשים רעים שיכולים לעשות דברים רעים לילדים," אמרה, "וחוץ מזה, בקפה שלו יכול להיות רעל." או כך לפחות נדמה לי שאמרה.
כך למדנו שאסור לנו ללכת עם אנשים זרים.
עברנו שנים רבות. בשנת 1992, אחרי מלחמת הטילים הראשונה עם עיראק, החלטתי לשפץ את דירת דמי המפתח שגרתי בה. קניתי אותה שש שנים מקודם לכן, והיא הייתה במצב רעוע. השיפוצים נערכו על ידי קבלן יהודי, שהביא עמו כמה פועלים, וביניהם פועל בן מיעוטים.
בתקופה זו התראיינתי לעיתון, אינני זוכר איזה, ובין השאר דיברתי בו על היותי הומו.
עם סיום השיפוצים החלטתי לקיים חנוכת בית ולהזמין אליה את חבריי. זה היה יום שישי. הלכתי לשוק, קניתי משקאות וכיבוד, הכנתי כדרכי סלטים תוצרת בית ובשרים לצלייה על האש, וניקיתי את הבית. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי דפיקה בדלת. דלת הכניסה שלי הייתה אז דלת מתכת, כך ששמעתי אותה היטב.
פתחתי את הדלת. על סיפה ניצב הפועל בן המיעוטים.
"אהלן," אמרתי לו, מופתע, "מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"
"באתי לראות את השיפוץ," השיב.
מהפה שלו עלה הבל חריף של אלכוהול. זה גרם לי לחשד מסוים, אך לא מספיק.
"בבקשה, תיכנס," זזתי מעם הדלת.
הוא הביט מסביב, ואז נפנה אלי.
"יש לך משהו לשתות?" שאל.
הנדתי בראשי לשלילה. אמנם, המקרר שלי היה מלא בבקבוקי אלכוהול. אבל מכיוון שחשדתי בזה שהוא שיכור, לא רציתי שישתכר במחיצתי עוד יותר.
"הקבלן סיפר לי שהיה כתוב עליך בעיתון," הוא אמר, "שאתה כזה." הוא לא השתמש במילה המסוימת.
"כזה מה?"
"אתה יודע, אחד שאוהב גברים."
"אוקיי," הפטרתי.
"אז באתי לעשות לך טוב," הוא אמר.
הבטתי בו מזועזע.
"תצא מפה עכשיו," אמרתי לו.
"למה, אני אעשה לך טוב," הוא אמר.
"אני לא רוצה, תסתלק מכאן!" הרמתי את קולי.
הוא לא שעה לדבריי והתחיל מתקדם לכיווני.
נסוגותי לאחור, צעד אחר צעד, עד שנעמדתי בגווי אל השיש במטבח. הוא התקרב אלי, כמעט נוגע בגופי, הבל נשימתו על פניי, על עורי. "תן לי, אתה תיהנה איתי," הרים את ידיו אלי.
באורח אינסטינקטיבי לחלון תפסתי בסכין מטבח גדולה שעמדה במתקן לייבוש הכלים, על השיש, לפתתי בניצב שלה ונופפתי בה למולו. "תסתלק מפה עכשיו, או שאני חותך אותך!" זעקתי.
הוא נסוג לאחור, ובסופו של דבר, אחרי עוד צעקות ואיומים מצדי, הסתלק משם.
בימים שאחרי כן ישנתי עם סכין מתחת לכר. גם סיפרתי ליוסף ז"ל, השכן מלמעלה, שיש איזה בן מיעוטים שמטריד אותי, ושאם ישמע אותי צועק הצילו שיזעיק מיד את המשטרה. ואמנם, הפועל הזה הפתיע אותי איזה לילה בעוד ביקור מחוץ לדלתי, אבל אז כבר ניגשתי אל הדלת עם סכין ביד אחת ועם טלפון אלחוטי בידי האחרת. "אם אתה לא מסתלק מפה עכשיו אני קורא למשטרה!" צעקתי אל מעבר לדלת. ומכיוון שלא זז, גם חייגתי ליומנאי.
רק כששמע אותי מדבר עם היומנאי וצועק 'הצילו' נמלט משם.
חלפו שנים. בשנת 2000 החלטתי להקים בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, במקום שמשרד יחסי הציבור שלי שכן בו, ברחוב לילינבלום 1 בנווה צדק. שכרתי חלל אחר למשרד מאחור, חבר יקר, ארכיטקט, עיצב לי תוכנית, שכרתי קבלן שיפוצים אמין, ועבודות ההריסה והשיפוץ החלו.
הקבלן הצעיר הביא עמו צוות. מכיוון שהחלל היה פרוץ לרווחה בפינת רחובות די הומה, הפקיד שומר על המקום.
השומר היה אותו שומר ופועל בן מיעוטים. אני זיהיתי אותו מיד, אבל לא אמרתי דבר.
בלילה, כמו מדי לילה, הייתי קופץ מהבית, שעמד במרחק 20-30 מטרים ממשרדי, כדי להכין משימות לעובדיי ליום המחר. כך יצא, שהייתי חייב לעבור דרך החלל הקרוע של מה שעמד להיות בית קפה, עד אל דלתו של משרד יחסי הציבור שלי.
בעודי מדלג בין ערימות הקרשים ושברי הקירות, הוא הגיח מאיזו פינה. "אני רוצה להגיד לך שאני מצטער," הוא פתח, "בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנים, הייתי אלכוהוליסט, והתנהגתי כלפיך לא יפה. אני מבקש ממך סליחה. אבל אני מבקש שלא תספר שום דבר מזה לקבלן, עכשיו, אחרת הוא יפטר אותי ואני אשאר בלי עבודה, ויש לי משפחה לפרנס."
נצרתי את הסיפור הזה בלבי. לא אמרתי לקבלן ההוא דבר. מאז עברו 17 שנים. אני חושב שכבר אפשר לספר את זה.
אינני יודע אם הפועל הזה עוד בחיים. כבר אז היה די מבוגר. אבל הסיפור הזה היה נצור בלבי כול השנים, מאז הייתי ילד בן עשר ועד עכשיו. הפועל הזה, שבילדותי קירב אליו אותי ואת אחי בשביל לשמוע את סיפוריו ולשתות קפה מפינג'ן על האש, הוא אותו בן מיעוטים שניסה לתקוף אותי בביתי בשנות התשעים ושב אל חיי בשנות האלפיים, כדי להתנצל.
ככה זה בחיים. והכול אמת.
וואלה. בגיל 10 כבר ידעת שאתה הומו? וכבר כתבו עליך בעיתון שאה הומו, או שזה היה יותר מאוחר? קצת לא ברור. בכל אופן אמך צדקה. אין סיבה להסתובב עם שומרים ואפילו לא לשמוע סיפורים. האם היית מרשה לתאומים שלך להסתובב עם אותו שומר בן מיעוטים? לא נראה לי
צודקת לגמרי. געגועיי.
את אישה אופטימית, נעה:)
בגילי המופלג אני עדיין נוצרת סיפורי הטרדה מאז שאני ילדה, הטרדות שהטרידו אותי והטרדות שהטרידו את חברותי. כל מי שטוען או טוענת את השאלה: מדוע שותקת? מדוע שתקת? אומר לה/לו בגלל אנשים כמוך, ההרגשה היא הטרדה חוזרת
זה ממש סיפור קלאסי – של שלושה מופעים שונים. קלקול ותיקון. אולי זה פשוט ככה – שלכל דבר יש את כל הפנים שלו ואם היינו חיים מספיק זמן, או בגלגול אחר – היינו זוכים לראות אותם.