"בני אדם אינם יודעים מה טוב לדמויות שלהם," רטן שמואל אל מול חבריו, שהתכנסו מסביבו, כל אחד מהם עסוק בשלו. הם מלמלו ביניהם מלמולי הסכמה. אני הקשבתי מלמעלה לדברי הדמויות בספר הבא שלי.
"הוא מצר על כך, שבשל העיסוק בספרו החדש אין הוא עוסק בנו," רטן שמואל, "ואינו מבין, שדווקא טוב שהניחנו כמה ימים מידיו, מפני שבימים האלה, במחשכי דעתו, אנו מתרקמים והולכים."
חייכתי לעצמי תוך כדי שינה, בתוך החלום הזה, שבו דמויות הספר הבא שלי באו להסביר לי, מדוע אין עלי להצטער, שעזבתי אותן לנפשן, בשל ההכרח לסיים את ההגהות לספר החדש, הנוכחי.
אחרי כן טיילתי ברחוב בן יהודה עם חברה. היא אחזה בכידון אופניה והדפה אותם לפניה בקצב ההליכה. מרחוב בן יהודה פנינו ימינה לאיזו סמטה.
"ילדים, אין מה לעשות, מאוד מלכלכים את הרחוב," היא אמרה, "ויש פה הרבה ילדים. לכן מנקים פה את הרחוב פעמיים ביום. "
הבטתי מסביב. הרחוב באמת היה נקי. שום עטיפה של שלגון או שקיק נייר לא התגוללו בו, וציינתי זאת בפניה. אבל היא הייתה בהרהוריה במקום אחר.
"אתה יודע," סיפרה לי, "פעם גרו מעלי זוג צעיר עם שני ילדים ועשרים וארבע טון בצל."
"מה!?" נדהמתי.
"כן, כן, מה שאתה שומע," ענתה לי, "אין לי מושג איך הם העלו לקומה השלישית 24 טון בצל, ואיפה בדיוק הם שמו את זה. הרי זה תופס חדרים שלמים, כמות כזו של בצל ושל שום, כן, אלה היו בצלים ושומים, בדירה שלהם."
"ומה הם עשו עם כל כך הרבה בצלים ושומים?" תהיתי.
"הם האמינו, שכל אדם חייב לאכול, בכל יום, שני בצלים וראש שום אחד לפחות," אמרה לי.
"אין לי מושג למה. אולי כדי להגביר את מעין הדמעות. תאר לעצמך, להאכיל ילדים פעוטים בשום ובבצל, רק כדי להסדיר להם את מעיין הדמעות."
התעוררתי, והלכתי להחליף חיתולים ולתת ארוחת בוקר של מטרנה, לא של בצל ושל שום, למיכאל ולדניאל.
