בסוף הערב הזה, שהיה מחמם לב ומרגש, התחילו לי דקירות בחזה. איילת ומיכל, שתיהן משפחת מדינה, אף על פי שאין ביניהן קרבת משפחה, ציוו עלי לשבת ונטלו מיד את סיום האירוח לידיהן. אני נבהלתי, ולכן גם חטפתי זעה קרה. אבל מכיוון שאני מכיר את עצמי, ויודע שלדקירות בחזה מתלווה אצלי חרדה, לא נכנסתי לפאניקה. התיישבתי קצת, ואחרי כן קמתי לטאטא את הבית.
מזל שהיה לי שכל לרחוץ את הבנים מיד עם קומם משנת הצהריים, שזכו בה היום כדי שלא ישתגעו כשיגיעו האורחים, ויכולתי להיכנס איתם מיד למיטה, לנוח קצת, זה מצד זה וזה מצדי האחר.
ואו, זה היה יום ארוך. בבוקר, מיד אחרי שהבאתי את הילדים אל הגן, התחלתי בבישולים. את המרק הכתום הכנתי כבר אמש. הבוקר הכנתי את נזיד הקטניות החורפי, ואחרי כן לביבות תפוחי אדמה ולביבות תירס טבעוניות, לביבות בטטה ובצק לסופגניות טבעוניות.
מרוב רצון להיטיב עם הטבעונים שיגיעו הנה – איש מהם לא בא לבסוף – את הסופגניות, שתפחו יפה, אפיתי במקום לטגנן. כך, אפוא, יצאו לי לחמניות טבעוניות במקום סופגניות. מזל שהייתה לי האינטואיציה להתקשר לטוני, עוד אחת מחברות תובל שאירחה הערב בביתה א/נשים. תפסתי אותה בדיוק בזמן הקניות בכרמיאל. סיפרתי לה, שאני עושה לראשונה סופגניות טבעוניות, ושכדאי שיהיה לי גיבוי. היא רכשה בעבורי שלושים סופגניות והביאה לי אותן עד פתח הבית.
מזל גדול. כי לרדת לכרמיאל, למכון הכושר ולקניות, מאוד רציתי, אבל ביליתי בוקר שלם בטיגון לביבות. ואחרי כן גם ניקיתי את הבית, כמו שאני מנקה בית. חרסינות ואסלות עם אקונומיקה, שטיפת רצפות, ורחיצת הכלים להגשה.
בשתיים בצהריים כבר הלכתי לישון את שנת הצהריים שלי עם הילדים. קמתי רענן, אבל עם כאבי גב. כבר כמה ימים אני סוחב כאבי גב איומים, הנובעים מגילו של המזרן שלי. עשרים שנה. הגיע הזמן להחליף את כול המזרנים בבית, ולהפוך את הישנים לפינת מרבץ משפחתית.
עוגמת נפש נגרמה לי מלביבות הבטטה. מצאתי מתכון ובו בטטות מגורדות, סוכר חום, קצת פלפל ומלח. וזהו. בלי קמח. ואני לתומי האמנתי שזה יחזיק. אבל הבטטות הפכו לפירה כתום וספוג שמן, עד כדי כך שלא העזתי להגישן כלל בפני האורחים. מסתבר שצריך לא רק לדעת לבשל, אלא גם איך להגיש מתכון באינטרנט. ואני מוכרח לבדוק היטב את תגובות הקוראים, בטרם אאמץ אל מטבחי מתכון לא מוכר.
אבל האירוע היה מוצלח. הגיעו כעשרים ומשהו אנשים, הורים וילדים, והביאו עמם מכול טוב. סיידר חם וסלט ירקות, פשטידת פטריות ופשטידת תירס, עוד לביבות, עוגה, יינות וממתקים ועוד. מיכאל ודניאל התנהגו יפה, וקיבלו מבת מתנה מיוחדת, מין לוחות משחק כאלה, שיש בהם כדוריות ועט מגנטי, באמצעותה ניתן להוציא את הכדוריות מגומחותיהן הזעירות וליצור מהן צורות שונות, ואחרי כן 'למחוק' אותן.
הם היו מאושרים במשחק החדש, וקראו לי שוב ושוב לראות מה הם ממציאים בו. הם גם הלכו איתו לישון. רגע לפני השינה מיכאל יצר מסגרת על הלוח, ודניאל יצר משהו לא מוגדר. כששאלתיו מה יצר אמר לי, "זה ילד שצולל בים עם שנורקל." דמיון ויצירתיות לא חסרים לילד הזה.
היה ממש כיף. זו הייתה בעבורי גם הזדמנות לשוחח מעט יותר עם החברים, ולגלות שוב את הקהילה שנקלטנו בה. ובעודי בתוך האירוע הזה, כבר פינטזתי, ביני לבין עצמי, את האירוע הבא, ביום העצמאות, אי"ה. שאקנה לי עד אז גיטרה חדשה, במקום זו ששברו הילדים בגיל שנתיים, ואזמין את החברים כאן לערב שירה בציבור. אין לי מושג מה עושים כאן ביום העצמאות, אבל זה נראה לי רעיון נכון.
איפשהו באמצע, בין לבין, אני מניח שבתחילת האביב, אולי בפסח, שזה זמן יום ההולדת של הילדים ושלי, אזמין גם את כל החברים/ות שלי מאזור המרכז לאירוע של יום הולדת וחנוכת בית – ובע"ה גם השקתם של שלושת כרכי השירה. אבל זה כשיהיה כאן קצת יותר חם.
בינתיים חורפי פה מאוד. קר, והגשם יורד. אבל הקור הזה מרענן והירקות מלבבת. ובעיקר מחממת את לבי הידיעה, שאני יכול להיות כאן גם בפנים וגם בחוץ, גם בתוך הקהילה וגם להיות לעצמי בשקט, כשאני זקוק לזה. כמו הבוקר, כשבישלתי בהנאה רבה, בעודי מאזין למוסיקה קלסית היישר מיו-טיוב, מהרהר מה הטעם באוסף הדיסקים שלי למוסיקה קלסית, כשאני יכול למצוא כול יצירה וכל מלחין העולים על דעתי באינטרנט.
וגם זה כיף לי. המוסיקה חזרה אל חיי. קרוב לחמש שנים של גידול הילדים לא שמעתי כמעט מוסיקה קלסית. והמוסיקה הזאת היא מנגינת הלב שלי.
אז הנה זה חוזר. ומחראחרי הגן ניסע לסוף שבוע אצל סבא, ובו ארוחת שישי, וביקור אצל אילנה וענת בשבת בבוקר, ובמוצאי שבת נתכנס כול המשפחה יחד להדלקת נר שמיני של חנוכה, מפני שזהו יום הולדתה של אמי זכרה לברכה. ביום ראשון אני מלמד, ולכן אבא יעלה עם הילדים היישר לגן ביום ראשון בבוקר, ואני אשוב אליהם בחצות הלילה, לעוד שבוע של שקט וכיף.
שתהיה לכם שבת שלום והמשך חג שמח. אמן.
מעולה:)
נהדר לקרוא על טיגון לביבות והדלקת נרות שכונתית במקום הטיול למכולת ולרחבת סוזן דלל… איך הילדים מסתדרים בגן?