די כבר עם כול החגים האלה!

אם יש משהו שתמיד ידעתי על עצמי הוא, שקשה לי לנוח. אני פשוט לא בנוי למנוחה. לשבת עם שתי הרגליים על השולחן, או על הרצפה, ולשקוע בקריאתו של ספר, או סתם במחשבות? חס וחלילה. זה ממש לא אני. אני חייב להיות כול הזמן בתנועה, אחרת אני פשוט משתגע.

את הקריאה שלי אני עושה על הסטפר. התרגלתי לקרוא אגב הליכה מהירה. זה הורס את העיניים ומחייב לקרוא כול טקסט כמה פעמים. אבל זה עובד. את סדר יומי אני מנהל במניפה מטורפת. זז מעניין לעניין. העיקר שלא יהיה לי משעמם.

יכול להיות וסביר להניח שאלה תסמינים של בעיית קשב וריכוז בלתי מאובחנת. סבבה. זה לא משנה לי. בחמישים ושמונה שנותיי כבר למדתי להתנהל עם עצמי, בדרכי. אני קם בחמש וחצי, כותב דפי בוקר, מכין את הילדים להסעה, עושה אימון כושר, כותב פרק בספר הבא, ואז, אוי, מה אז? אחרי האנרגיה המטורפת שזורמת דרכי במהלך הכתיבה אני כבר לא מסוגל להתרכז בדבר.

הבוקר זה הלך ככה – אתמול הפכתי את כיוון השולחן בחדר העבודה שלי, מה שמצריך עבודת הזזה רבה, כדי שאוכל להקליט סרטי וידאו (יש מה לצפות, בקרוב:)), עם רקע של ספרים מאחוריי, ולא רקע של בלגן. היום התחלתי לסדרו. הבלגן בו חוגג, עוד מאז עברנו לכאן. אז פתחתי את ספסל האחסון שלי, הוצאתי ממנו ארגזים והכנסתי אליו אחרים, וכך פיניתי שני מדפים בספרייה בחדר העבודה שלי. כעת יהיה עלי לתייק המון ניירת ולהמשיך לסדר את הערימות, עד שהחדר הזה יחדל להטיל עלי יאוש כול אימת שאני נכנס אליו.

אחרי כן טיפלתי בשיווק הסדנאות הבאות שלי, בהרבה מאוד שיחות טלפון ומיילים. כשסיימתי, קמתי לתלות כביסה, ואז גם לאכול צהריים. חיממתי לה מנת דג סלומון עם מאש ופריקה, שהקפאתי מזמן בדיוק לצורך זה. עכשיו אני כותב פוסט במהירות שיא, והולך לנוח.

אחר הצהריים אקום כדי להביא את הילדים הביתה מן המרכזון, שזו הגרסה התובלית לצהרון. אתן להם שוקו ואקטימל, מה שהם אוהבים כשהם חוזרים הביתה, קצת קופיקו, שיחה על איך היה היום בבית הספר. בשש וחצי אקלח אותם, בשבע ייכנס לכאן איתי, הבייביסיטר, ואני אסע לאספת הורים בבית ספרם. כשאחזור, בסביבות תשע וחצי עשר, אשב לכתוב עוד פוסט או להקליד חומר או לצ'וטט עם חברים.

ככה זה אצלי. כול רבע שעה משימה אחרת. אחרת אני משתגע. לכן אני גם כותב בדיוק רבע שעה ביום, או שלושה עמודי A4, מה שבא קודם.

הפוסט הבא יעסוק באמונה ובספקנות. אני מבשל אותו במחשבתי כבר יומיים.

המשך יום טוב. יום של אמונה ושל עשייה.

נ.ב.

הכותרת באה בעצם לומר, שהחגים משגעים אותי. כמו אתכם. אבל אני ממלא אותם בעשייה. זריעה, ניכוש, גיזום, שתילה, הפיכת חדרים, סידור ארכיון.

בנימיני כותבת לי בהורוסקופ השבוע, שכדאי שאנצל את ימי השבוע הזה למנוחה, לפני תקופה תובענית במיוחד. נו, שתבוא כבר התקופה הזאת. כשאני עסוק אני מוציא מתוכי את המיטב.