די, תסתלקו כבר.
קחו אתכם את השיגעונות שלכם, עם תקציב הגלידה השנתי והשמירה הכפיינית על ניקיון ועל סדר, עם טרטורי העובדים בכל שעות היום והלילה ועם רדיפת התענוגות שלכם, עם החצר הביזאנטית שהקמתם ועם תאוותכם לשמר את השלטון בידיכם קדנציה אחר קדנציה, ופשוט הסתלקו לנו מן החיים.
הגדשתם את הסאה.
עשיתם זאת כבר מזמן. אבל כעת, בצירוף המקרים שבו, מצד אחד, כבר קוראים לכם בשמות שאיש לא היה מעז להשתמש בהם מקודם לכן כלפי מנהיג בישראל, אחרי שהבאשתם את ריחה של ישראל בעולם, ומצד שני מתגלגלת עוד פרשה של עובד, המספר עליכם דברים, שהדעת אינה סובלת, פשוט כבר אי אפשר לשמוע מכם ועליכם עוד.
לכו הביתה, פנו את הדרך.
זה לא נכון שאין איש שיחליף אתכם. זה רק הרושם שיצרתם וטיפחתם בשקדנות ובעורמה. יש הרבה אנשים טובים בממשלה ובכנסת, וגם מחוצה לה, שיוכלו, בכוחות משותפים, להנהיג את הארץ הזאת למחוזות שפויים ויציבים, ובעיקר חמדניים ורהבתניים פחות, מאלה שהנהגתם אותה אליהם.
לכו הביתה, כי פשוט כבר אי אפשר לשאת אתכם עוד.
ואגב, אל תעלו על דעתכם לתקוף את איראן בחודשים הקרובים. אמנם, היא כבר קרובה מאוד להשגת הפצצה. אבל אתם כבר איבדתם את המנדט לעשות זאת, פשוט משום שאיש כבר לא יאמין בנחיצות הדבר, כשהוא ישמע זאת מפיכם. כל מעשה תוקפנות שתעשו מעתה ייתפס כניסיון הצלה אחרון של שלטונכם, כהיאחזות זבת דם בכס השלטון, לא כהצלתה של ישראל.
ואתם, שרים וחברי כנסת, חברי מפלגות ותומכיהן, קומו וסלקו אותם מחצרותינו. אתם יכולים לעשות זאת גם בלי בחירות. פשוט התבוננו במה שמתחולל מסביב, בזילות החיים שהגענו אליה, בעושק, ברמיסת האזרח הוותיק או ניצול השואה, בקושי הבלתי נתפס להמשיך ולחיות כאן, בצעירי ישראל המסתלקים מכאן, אחוזי יאוש, והבינו – עליכם האחריות. אתם האחראים לכל יום של אימה, מפני מה שעוד צפוי לנו כאן, לכל יום של בושה, שבו קם אדם במדינת ישראל, ופשוט מתבייש להביט בבבואתה הנשקפת אליו ממראות המציאות.
די. ככה אי אפשר לחיות כאן יותר. לא עם החזירות הזאת. לא עם ערלות הלב המנותקת כל כך ממצבם של אזרחי ישראל, הנאבקים כדי לשרוד כאן, כלכלית, וכדי לשמר בהם עוד איזו תקווה.
