זה התחיל משיחת טלפון עם איריס, אחותו של סער ז"ל, החבר הראשון שלי. היא שלחה את כלתה לקבל ממני משלוח בגדים וצעצועים לתינוק החדש שלה, ובאותה הזדמנות התעניינה אם למיכאל ולדניאל יש כלי נגינה. אמרתי לה שלא, ושאם היא רוצה לקנות להם כאלה, אשמח לתופים. שכחתי לומר גם לחצוצרות.
ואז נזכרתי בקסילופון העץ.
כשהילדים נולדו, קיבלנו המון מתנו. אחת מהן הייתה שובר נדיב לחנות תינוקות יוקרתית במיוחד ברחוב שבזי, שקיבלנו מתמוש.
כשנכנסתי לחנות ההיא הוכיתי בהלם מן המוצרים, ומן המחירים. היו שם המון בגדים, אבל בגדים הכנתי מספיק לכמה עונות. אז אמרתי לעצמי לחשוב קדימה, מה יצטרכו הילדים בעתיד. לפיכך קניתי בשובר כלי אוכל נהדרים, צלחת וכוס וכפית לכל ילד, ועוד נשארה יתרה נאה בשובר המתנה.
ואז ראיתי את קסילופון העץ הגדול, המקסים, שעמד שם, צבוע בכל צבעי הקשת, כמו דגל גאווה.
קסילופון הוא כלי נגינה נהדר בעיניי. ואני כל חיי ניגנתי. בחלילית, במלודיקה, בגיטרה, במפוחית, וקצת בפסנתר. אני מצטער רק על דבר אחד, שלא למדתי לנגן על אקורדיאון ושלא למדתי לנגן על פסנתר.
אמרתי לעצמי, שקסילופון כזה יהיה נהדר לזמן שבו יוכלו לאחוז במקלותיו ולהקיש בו, וזה נראה לי אז כמו משהו רחוק מאוד. אז קניתיו, אחסנתי אותו בקופסתו באחד ממדפי הספרים שרוקנתי, מחדר העבודה הישן שלי, שהפך לחדר ילדים, ושכחתי מקיומו.
זאת, עד אתמול, עד לשיחה עם איריס.
אז הוצאתי את הקסילופון, הרכבתי את שתי רגליו, המאפשרות לו לעמוד באלכסון, נתתי לכל אחד מן הילדים מוט עץ להקשה, והראיתי להם מה לעשות כדי להפיק ממנו צליל.
הם פשוט השתגעו מזה, וכל סוף השבוע זוחל אחד מהם אל הקסילופון, נוטל את המקל שלו, טועם אותו בפיו כמובן, ומקיש בו על הכלי.
אמש נסענו למיכל ויאיר, לארוחת ערב משפחתית גדולה לכבוד יום הולדת 17 של ליה, בתם. קצת אחרי שהגענו, באנו מוקדם, ניגשה מיכל עם דניאל אל הפסנתר העומד בפינת הסלון שלהם, כרעה למולו, ולימדה את דניאל איך פורטים על קלידי הפסנתר. ראיתי זאת, התקרבתי לשם עם מיכאל, עשיתי כמוה, ושני הילדים החלו 'מנגנים' בשתי ידיים, באצבעות הקטנות שלהם, שבקושי מצליחות להוריד את הקליד כדי להפיק ממנו צליל.
ואז ראיתי את הגיטרה, גיטרה עם מיתרים מניילון, שכובה על אחת הספות.
הגיטרה שיש לי בבית היא עם מיתרי מתכת. כבר ניסיתי לכוון אותה כדי לנגן בה בפני הילדים, אבל קרעתי את המיתר האחרון והדק מכולם, מיתר המי. הלכתי עימם בעגלה לחנות המוסיקה באלנבי, וקניתי מיתר חדש. אבל אז, כשניסיתי לכוונה שוב, נקרע לי מיתר הסול, ומאז עוד לא היה לי זמן לגשת לקנות מיתרים חדשים, והפעם סט שלם.
מעבר לכך, קשה לנגן על גיטרה אקוסטית עם מיתרי מתכת. הם פוצעים את קצות האצבעות. אבל הצליל שלהם נהדר.
הקיצור, נטלתי לידיי את הגיטרה עם מיתרי הניילון, התיישבתי על הארץ, שעון בגווי אל הספה, למול הילדים, כיוונתי אותה והתחלתי לנגן.
ניגנתי את "טומבלייקה," ואחרי כן את "על ראש הגבעה עומדת פרה" (שיניתי כמובן את המילים הגסות:)), ואחרי כן החלו לצאת ממני שירים, שבכלל לא זכרתי שאני עוד יודע. "שושנה" ו"לילות משי לבן," "בית השמש העולה" ומנגינת "מלגניה," שאותה למדתי לרסיטל הגיטרה הראשון והיחיד שלי, אי שם בגיל 14, כמדומני, ואחרי כן let it be, Hey Jude, של החיפושיות, ו- Delila, מי בכלל עוד זוכר את השיר הזה, שאבא שלי היה שר לנו בקולי קולות, כשאנחנו היינו קטנים, ועוד המון שירים, ובהם גם שירים יהודיים, כמו "מי האיש החפץ חיים" ואחרים.
הילדים ישבו למולי, מחאו כפיים ונהנו משירתו ונגינתו של אביהם, ובני המשפחה, שהתכנסו אט אט לקראת הארוחה, הופתעו לראות ולשמוע אותי מנגן ושר.
"בכלל לא ידעתי שאתה מנגן," אמרה גיסתי האחת
"אתה שר מאוד יפה," אמרה גיסתי האחרת.
ואני המשכתי והמשכתי, משתמש באותם אקורדים בסיסיים, ומעלה מנבכי זכרוני את להיטי שנות השבעים והשמונים, ואת שירי תנועות הנוער, שהייתי פורט מסביב לקומזיצים בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, שם הדרכתי, ובסופו של דבר אף ריכזתי את הקן.
היה כיף, כיף גדול.
הזכרתי לעצמי עד כמה המוסיקה היא חלק חשוב מחיי. זה משהו ששכחתי, מרוב רדיפת השקט שלי. כי כשאני כותב, אני זקוק לשקט גמור, כדי לשמוע את הריתמוס הפנימי של המילים, המשפטים, ואת הקולות הפנימיים של דמויותיי.
ניגנתי ושרתי עד בלי די.
היום כבר הוצאתי להם קופסאות מטרנה ריקות, נתתי להם כפות מרק, והראיתי להם איך להפוך את קופסאות הפח לתופים.
כשיהיו גדולים, ארצה שילמדו נגינה, בכלי כלשהו, לפי רצונם, לפי בחירתם. העיקר שיהפכו את המוסיקה לחווית חיים.
