שלהי החודש הרביעי להריון, כך מתברר לי, הם זמן טוב לסיוטים. אני חושב ללא הרף על ילדיי, האם הם מתפתחים היטב, האם הפונדקאית הנושאת אותם בקרבה מטופלת היטב, מקבל תזונה טובה, והאם מצבה הרגשי טוב, אני מסתובב בבית ושואל את עצמי מתי אתחיל להזיז בו רהיטים ממקום למקום, מתי אבקש מחברים שיבואו לעזור לי באיבוק הספריות, כדי שהילדים לא ייוולדו לתוך אבק הספרים הארסי, ועוד כיוצא באלה. אבל לסיוט שפקד אותי לפני יומיים לא הייתי מוכן.
הוא תקף אותי בערב קר, בדרכי חזרה ממכון הכושר הביתה, באימון היומי השני שלי לאותו יום. הייתי רענן, אחרי אימון ארובי, עמוס אנדורפינים ואחרי מקלחת חמה וטובה. אך בעודי חוצה את מגרש החנייה ברחוב יהושע התלמי, מקצר את הדרך מאחד העם הביתה, לנווה צדק, פתאום היה לי חזיון נוראי.
הילדים, בני ובתי, כבר בני שלוש. יום אחד הם בורחים מן הבית. נעלמים. אני משתגע מדאגה בחיפושים אחריהם. רק אחרי שעות ארוכות הם שבים אלי, בניידת משטרה. מותשים, די מפוחדים.
חושך בחוץ, ושני הקטנים שלי לא אכלו ארוחת ערב, לא התקלחו ולא שמעו סיפור לפני השינה.
אני מחבק אותם בדאגה ובאושר. ואז אני שם לב, ששניהם לבושים דווקא טוב, עם מעילים, ועל גוויהם תלויים תרמילי הגב שעימם הם הולכים לגן מדי בוקר, ובתוכם ארוחת העשר שלהם..
"איפה הייתם?" אני שואל אותם, "ילדים, לאן הלכתם?"
"הלכנו לחפש את אימא," עונה לי בני, ובתי מהנהנת.
אני מחבק אותם אלי, מנסה להסתיר את עצבוני, את הזעזוע שפוקד אותי למשמע הדברים.
אחרי כן אני לוקח אותם הביתה, אל הבית החם, מכין להם ארוחת ערב, מקלח אותם ומשכיבם לישון.
רק אחרי שהם נרדמים כבר, כל ילד במיטתו, אני מרשה לעצמי להתפרק. אני יוצא מחדרם בשקט, סוגר מאחריי את הדלת, ואז נופל על הספה בסלון בבכי מר.
מה עשיתי, אל אלוהים, איך הבאתי אותם לעולם בלי אמא, כמו ילדים עם רגל אחת בעולם. מה חשבתי לעצמי, כשבחרתי באופציה של הפונדקאות. מדוע ילדיי צריכים לשלם את המחיר הרגשי, הכרוך בחיי כהומוסקסואל, ובאי הצלחתי למצוא שותפה להורות אחרת, גם באי רצוני לעשות כן. איך העזתי להטיל על כתפיהם הרכות את המחיר הנורא הזה.
הסיוט עבר. המחשבות לא מרפות ממני. התשובות קיימות, גם ההצדקות, ההצטדקויות, אבל זה עדיין קורע לי את הלב ואת הנשמה. לי הרי היה קשר מיוחד מאוד עם אמי. והוא שריר ותקף גם כעת, שכבר איננה. כשכבר הייתה חולה, וידענו שמחלתה מחמירה, עצרתי אותה ערב אחד, ליד שולחן ארוחת השבת, ואמרתי לה, "אמא, תדעי לך, שתמיד אהיה איתך ותמיד אשמע אותך. לא משנה איפה תהיי. את מבינה מה אני אומר, נכון?"
והיא חייכה, והנהנה.
מאז שמעתי אותה הרבה. שמעתי אותה בשבעה, מתלוננת שכולם אוכלים והיא כבר לא נהנית מן האוכל כמו כולם. שמעתי אותה בזמן הבישול, שעה שהעירה לי על טעויות שעשיתי במתכון, או החמיאה לי על כך, שאני בשלן מלא תעוזה, ומבשל יותר טוב ממנה. שמעתי אותה ברגעי שמחה וברגעי מכאוב, ואני מדבר איתה מדי יום, מאז תחילת ההיריון עם ילדיי, מן הטעם הפשוט – איך שנודע לי שההיריון נקלט הדלקתי נר נשמה שבועי, בשבילה ובשביל סבתי, אם אבי, שתלווינה אותי ואת הילדים במהלך ההיריון.
אני מקפיד להחליפו מדי שבוע, ומלבד כמה ימים של רשלנות, נר התמיד הזה, נר הזיכרון לאימי ולסבתי, מרצד כל העת על השיש, במטבח, מפיץ אור על סביבותיו, ומזכיר לי הן את האהבה השורה ביני לבינן והן את ילדיי.
וכעת, מה אעשה כעת, איך אקנה לילדים שלי, כשיבואו לעולם, את הביטחון הרגשי, ואת הידיעה, שאמנם אין להם אימא, אבל יש להם אב אוהב ומשפחה גדולה וטובה.
כשביקרתי אצל חבר קרוב שלי, שיש לו כבר ארבעה ילדים, כולם נולדו באמצעות פונדקאות, קפצה אלי בתו הבכורה עם אלבום תמונות בידה. "אתה רוצה לראות את האלבום שלי?" שאלה.
חברי אמר לי, שנפלה בחלקי זכות גדולה, אם הילדה רוצה לחלוק איתי את האלבום שלה, מפני שהאלבום מספר את סיפור לידתה.
ישבנו יחד, והילדה בת הארבע דפדפה בין דפי האלבום והראתה לי את תוכנו. היא הסבירה לי שזוהי התורמת, וזוהי הפונדקאית, וזו הרופאה שעזרה להביא אותה לעולם.
ליטפתי את ראשה, עצוב ושמח גם יחד. הבנתי, שהילדה מבקשת ממני אישור רגשי למצבה, אך גם רווח לי, מפני שהיא קיבלה משני אבותיה, שנהגו בחוכמה רבה, סיפור חיים מוצק.
כך אעשה גם עם ילדיי, החלטתי אז. אכין להם אלבומים, אחד לכל אחד ו/או אחת. למעשה, אתחיל בזה כבר עכשיו. אתחיל בסידור התמונות בארגז התמונות שלי, ומתוכן אכין כבר תמונות לאלבומי הילדים, ואוסיף להן תמונה של התורמת, תמונה של הפונדקאית ותמונה שלי עם הרופאה, ד"ר שיבאני, כדי שיידעו כיצד באו לעולם.
והנה הבוקר, מתוך מחשבותיי, חשבתי לעצמי, שאכתוב סיפור לילדים, לילדיי שלי, על איש אחד ששמו אילן, שנורא רצה ילדים, אבל לא הייתה לו אישה להביא עימה ילדים. עד שהכיר את דוקטור שיבאני, ושאל אותה האם תוכל לעזור לו, והיא חייכה וצחקה, כדרכה, ואמרה שכן, והכירה לו תורמת, ופונדקאית, ואחרי כן נטלה ביצית וזרע וערבבה אותם, והשתילה אותם בבטנה של הפונדקאית, וכל תשעת החודשים שחלפו מאז אילן פחד, וקיווה, ועבד מאוד קשה כדי לשלם לתורמת ולפונדקאית וגם לרופאה בעבור עזרתן, עד שסוף סוף הגיע יום הלידה, ואתם, ילדים, באתם לעולם.
ככה זה אצלי. זה מתחיל בסיוט, ונגמר בסיפור לילדים.
הי אילן,
אני קוראת את הבלוגים שלך, ומתרגשת יחד איתך. מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו בחיי, והמרחק מהריגושים שאתה חווה, זה כל כך חינני, תמים וזך! אני מקנאה בך על עוצמת הרגש שלך, וחומלת עליך בגלל החרדות שנלוות לתהליך.
במשפחתי הקרובה אימצו שני ילדים. הראשון היה בגיל שלושה חודשים והשניה בגיל שנתיים. אמם הייתה נבונה, והכינה לכל אחד מהם את "ספר האימוץ" שלו, והייתה מקריאה להם מתוכו סיפורים לפני השינה. ביום ההולדת הראשון של כל אחד מהם, היא אספה את כל המקורבים וכל אחד סיפר למצלמה עד כמה השפיעה הגעתו ותרמה לכל אחד מהם. ומאז, בכל יום הולדת הם צופים בסרט ונזכרים שוב עד כמה ייחלו להם. כך, בצורה הטבעית ביותר, הילדים הפנימו את סיפור אימוצם.
אני חושבת שזה יהיה נחמד אם תאסוף את כל הבלוגים שכתבת ועוד תכתוב עד הוולדם, וזו תהייה להם "צידה לדרך", והם יגדלו לתוך המציאות של העדר אמא אבל הרבה אבא.