אתמול תמי ואני נפגשנו. לפני הפגישה התוודיתי בפניה, שאחד הכשלים הגדולים של חיי הוא בצק שמרים. אני פשוט לא יודע איך מכינים את זה. ניסיתי, אבל הסתבכתי עם השמרים הגרגריים האלה, ועם לישת הבצק והתפחתו.
תמי מיד קפצה על המציאה. לא סתם שם משפחתה הוא סירקיס. היא הגיעה הנה מצויידת בכל מה שנדרש לשיעור על בצק שמרים, ובעיקר בהמון אנרגיה לוהטת, ידע עצום ואהבת המלאכה.
"השמרים הם יצורים חיים," הסבירה לי תמי, "הם אוהבים רטיבות ולחות, וזקוקים למצע כדי לגדול עליו. הקמח משמש להם מצע כזה. הם גם מפרישים גז הקרוי מתנול (אני מקווה שלא טעיתי, תמי:), והוא שמפיץ את הריח הנעים של אפייה בבית.
אז חילקנו את הקמח לשתי ערימות, ושמנו בפנים שמרים עם מים חמימים ולשנו, ולשנו, ולשנו, ודיברנו ודיברנו ולשנו. ובשלב מסוים אני התעייפתי ותמי נטלה על עצמה את מלאכת הלישה, ואמרה לי כמה דברים חכמים מאוד. למשל, שגברים בעדות מסוימות אוכלים רק אוכל טרי, ועל פי רוב מבצק שמרים ממולא במשהו, כי כך הם מבטיחים – בלא יודעין כמובן – שנשותיהם תהיינה כל היום בבית, עם נשות המשפחה האחרונות, ותלושנה בצק ותכננה מליות שונות וכך הלאה, ודיברנו גם על הפרשת חלה ועל הממד החושני של הלישה ושל הבצק, ועל הדמיון הרב בינו לבין בשרו של יצור חי.
כשסיימנו השארתי את הבצק בערה על שולחן המטבח והלכתי לבית קפה.
כשחזרתי ממנו כעבור שעה מצאתי שהבצק תפח ועבר את שולי הקערה, כיסה אותה כליל וזחל על השיש ששולחן האוכל שלי עשוי ממנו. זה היה מבהיל. נזכרתי בחייזרים מסרטי המד"ב, ואז צילמתי אותו ושלחתי אותו הנה.
כל היום הבצק חיכה לי, מחולק לשתי קערות, ומכוסה בניילון נצמד, במקרר.
אחר הצהריים התקשרתי לתמי ובדחילו ורחימו ביקשתי ממנה אישור למלא חצי מכמות הבצק במנגולד. כשהייתה לי סדנת כתיבה בחיפה מישהי הביאה לחמניות מנגולד, שטעמן המשכר זכור לי. אבל תמי הזכירה לי ששמנו שש כפות סוכר בבצק, והפצירה בי לעשות ממנו בריוש או עוגה עם מלית מתוקה.
נטלתי את הבצק, רידדתי אותו כפי שכתוב בספרים (ברור שהסתכלתי בספרי אפייה), מרחתי אותו בשכבה נדיבה של קונפיטורת האפרסקים שתמי הביאה לי אמש, ועליה שמתי מלית של תפוחי עץ מגוררים עם חצי חבילה של אגוזי מלך שבורים וסוכר. וסגרתי את זה, ושמתי את שני הגלילים בתבנית.
הבטתי בחציו השני של הבצק, וידעתי שאני מוכרח למלא אותו במילוי מלוח, למרות מה שתמי אומרת. כי איפה היצירתיות והתעוזה שלי תבואנה לידי ביטוי אם לא במילוי:)?
כתשתי במערוך עוד חצי חבילת אגוזי מלך, הוספתי עליה חופן צנוברים וחופן שקדים שבורים, קצת שמן זית כתית, זיתים מגולענים שחורים וירוקים, כפית יפה של סחוג ירוק וטימין. בחשתי הכול היטב.
חילקתי את הבצק לכדורים, בתוך כל כדור עשיתי שקערורית, ובתוכה שמתי את המלית וסגרתי.
אחרי כן מרחתי הן את העוגה ואת הן הלחמניות בביצה טרופה, שיקבלו צבע, ועל הלחמניות פיזרתי שומשום שחור, זעתר ואת שאריות המלית.
דיברתי אליהן. בחיי. בלב. אמרתי להן, לעוגה וללחמניות, שהן מוכרחות לצאת טוב, כי זו הפעם הראשונה שאני אופה בצק שמרים, שאני, ובעיקר תמי, לשנו אותו בכזו אהבה. הסברתי להן, שזה מאוד חשוב לי, כדי להפוך לאבא-אמא מושלמת. שלילדים שלי תהיינה עוגות שמרים בבית, ולחמניות שאבא אפה.
יצאתי לעשן בחוץ וחיכיתי.
את הלחמניה הראשונה טרפתי כשהיא עוד חמה. אמנם, זכרתי שאימי ז"ל תמיד הזהירה אותי לא לאכול עוגה חמה, כי זה לא בריא. אבל הייתי מוכרח.
והיא יצאה נהדרת.
עכשיו אני מחכה לעוגת התפוחים שתתקרר, לפני שאפרוס אותה.
אבל על פי צבעה ונפחה אני כבר יודע שזו תהיה עוגה נהדרת.
איזה כיף.
עברתי שלב חשוב מאוד בחניכה שלי להורות, עם מורה מצויינת.
ועכשיו נראה אותי עושה את בצק השמרים הבא.
אם הוא יצליח, אעשה ממנו פלעצאלאך. רידודי בצק דקורים במזלג, עם מלח מלמעלה, מטוגנים במחבת. זה מה שאימא שלי זכרה לברכה הייתה עושה כדי לפנק אותנו.
וזו תהיה לכולם הפתעה נהדרת.
