החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (215).
היום הזה התחיל דווקא באופן משמח. ניצן של גבי, יחד עם תור ואביתר, בניהם, באו לבקר אותנו. הם הביאו איתם את כלבם, אור, והשמחה הייתה גדולה. סוף סוף ניצן ואני יכולנו לשבת בשקט, לשוחח ולהשוות חוויות הורות, הילדים שמחו אלה באלה כל כך, עד שרצו להישאר פה עוד, ולבסוף נפרדנו בהבטחה כי נשוב וניפגש.
אבל דניאל, שכבר אתמול, באימון הכדורגל ב'פועל כרמיאל', הדף מן השער כדור שעיקם לאחור את ידו השמאלית, התלונן על כאבים עזים. התחבושת האלסטית שכרך בעצמו מסביב לידו לא עזרה לו, וראיתי שהוא אכן מתקשה לפרוש את אצבעותיו או לכופף את ידו. אז סיכמנו, שאחרי שנת צהרים ניסע ל'טרם' כרמיאל, לצילום.
השהייה ב'טרם' הייתה קצרה, שזה נס בפני עצמו. הצילום העלה חשד לשבר. דניאל קיבל גבס על ידו והפניה להמשך בדיקה אצל אורתופד, ואז לקחתי אותם לאכול גלידה ב'גן העיר' כרמיאל. משם, כך סיכמנו, ניסע להפגנה על גשר כרמיאל.
מדי שבוע, כשאנו מגיעים לגשר, אני מותח עליו, בין שני מוטות מחוברים באזיקונים למעקה הברזל, את דגל הגאווה. חשוב לי שיתנוסס שם, יחד עם השלטים הקוראים לצאת להצביע, ועל כך שנאשם לא יכול לשמש כראש ממשלה. בעבורי זוהי תזכורת לציבור הנהגים החולפים בדרך, שהמאבק על הדמוקרטיה הוא, בין השאר, גם על זכויות הפרט בכלל, וזכויות הקהילה הלהט"בקית בפרט.
ההישגים המרשימים שהשגנו בזמן כהונתה של ממשלת השינוי אינם מובנים מאליהם. אישור הפונדקאות בישראל, אישור חיסון נגד אבעבועות הקופים לכול גבר מהקהילה, הקלת הטיפול בשינוי מגדרי במערכת הבריאות, תקציבים יפים לארגוני הקהילה, שאפשרו הקמת מרכזים קהילתיים בישובים שונים בארץ, מינוי רכזי קהילה בעשרות רשויות מקומיות, פיתוח פעילותו של איג"י וטיפול בסיוע לטרנסיות במציאת עבודה ומאבק באפליה, ועוד. כול ההישגים האלה עלולים להיסוג לאחור, או חלילה להימחק, אם תעלה כאן ממשלת ימין, שנציג מפלגת נועם ההומופובית, אבי מעוז, יישב בה, ואיתו בצלאל סמוטריץ' ההומופוב, איתמר בן גביר ועוד חשוכים. לכן, מבחינתי הנפת דגל הגאווה בגשרים הוא חובה.
הערב, אחרי שתליתי את הדגל ועמדתי עם בניי, מיכאל ודניאל, יחד עם קבוצת המוחים במרכז הגשר, עצר בחור את מכוניתו בסיבוב, עקר את דגל הגאווה מתוך האזיקונים, ובעודי רץ אחריו וצועק 'זה שלי!' השליך אותו מעבר לגשר – על כביש 85 ההומה מכוניות. למרבה המזל, הדגל נפל בשולי הכביש ומסילת הברזל.
רצתי אחרי הבחור הזה, בתקווה לעצור אותו ממעשיו, והחלקתי בסנדליי. השתטחתי על המדרכה, משקפי עפו קדימה, ידיי וברכיי נחבלו, ומכיוון שאני לוקח אספירין כבר שנים, השפריץ ממני דם לא מעט.
הבנים נבהלו. אני הרגעתי אותם, ניגשתי למכונית, שטפתי את השפשופים במים וכרכתי מסביבם נייר טואלט. מאיר, אחד המפגינים, גבר כבן 80 מכרמיאל, החליט לרדת את כול הירידה מן הגשר אל תוך שולי כביש 85, בצמוד למסילת הברזל, כדי להשיב לידיי את הדגל. בדרך, הוא נפל ונחבל בפניו, וכששב ממסעו עם הדגל היו פניו שטופי דם.
יוסי, שהיה האחראי הערב על הגשר, התקשר למשטרת כרמיאל והזעיק אלינו ניידת, הן בגלל התקרית עם דגלת הגאווה, והן בגלל רוכב אופנוע חשוד, שהסתובב מסביבנו כמה וכמה פעמים, בכל פעם מאיץ ושב, מאיץ ושב.
הניידת עמדה לידנו זמן ממושך, שומרת עלינו, בעודנו ממשיכים להפגין.
אחת המפגינות, אישה מקסימה שאני מכיר, ניגשה אלי, התנצלה מראש על דבריה, ואמרה לי, "אילן, דגל הגאווה לא שייך לכאן. וחוץ מזה אנחנו מפגינים מול כפרים ערביים. יכול להיות שהם רגישים אליו."
"אני חושב שהוא מאוד שייך," השבתי לה. "הקהילה היא חלק מן המהפכה. היינו בבלפור ובגשרים, והמאבק הזה הוא גם מאבק על הזכויות שלנו."
"לדעתי הוא בכלל לא ידע שזה דגל הגאווה," אמרה אחרת, "הוא פשוט תלש את הדגל הראשון שהיה הכי קרוב לצומת."
יכול להיות שכך הדבר. ויכול להיות שלא. בשבוע שבו הומוסקסואל פלסטיני נחטף מתחומי ישראל, בה שהה באישור, לחברון, ושם נערף ראשו על שום היותו הומוסקסואל, שום דבר לא ברור עוד. מה שהיה ברור לי הוא דבר אחד. חווינו אלימות. וזו כבר הפעם השנייה על אותו גשר. הפעם הראשונה הייתה כאשר איזו גברת עצרה את מכוניתה באמצע הכביש, בתה בת העשרה בתוכה, יצאה החוצה, גידפה אותנו, חצתה את הכביש, ניסתה להכות מפגינה, ובסופו של דבר, כשהבינה שהיא מצולמת, שבה למכוניתה והסתלקה משם.
הערב, אחרי כשעה ומחצה בגשר, כשהרוח גברה והתחיל כבר להיות קריר, הצעתי לילדים שנחזור הביתה. הם קצת התאכזבו, כי הם אוהבים להיות בהפגנה על הגשר. אך אמרתי לחבר'ה על הגשר שנתראה בשבוע הבא, וחזרנו הביתה.
רק כשהגענו הביתה הרגשתי איך התקרית הזאת השפיעה עלי. היא רוקנה אותי מכוחותיי. מסתבר, שקשה לי לחוות אלימות, אפילו אם היא מינורית, ושגם הנפילה הפתאומית שלי על המדרכה הבהילה אותי יותר מכפי שיכולתי לדעת באותו רגע, ובעיקר הבהילה את בניי.
"אבא, אסור לך אף פעם לרוץ ככה," התרה בי דניאל, "זה כבר לא לגילך."
ומיכאל המתוק שאל אותי שוב ושוב אם אני רוצה שיחבוש לי את אצבעות הידיים, ליווה אותי אל הלול כשיצאתי אליו לתת לתרנגולות את ארוחת הערב, הציע וגם טאטא את הבית מיוזמתו ואפילו ביקש להוריד לבד את הכלים מן השולחן אחרי ארוחת הערב.
יש לי בנים נהדרים. בחיי.
ועוד נותרו ארבעה שבועות של הפגנות בגשרים עד לבחירות.
אני מפציר בכםן, צאו לגשרים. אני יודע שזה קשה, אחרי שנה ויותר שבה כיהנה פה ממשלת השינוי, וכולנו שבנו למסלול חיינו. אבל השבועות הקרובים הם קריטיים במאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ועלינו להפגין נוכחות מסיבית בגשרים, לעמוד גם ברגעי אלימות, ולנסות להשפיע בכך על תוצאות הבחירות.
שיהיה לכולנו חג סוכות שמח ושבוע טוב.
תודה, מרים.
מצטערת על החוויה הקשה.