בשבוע האחרון קרו הרבה דברים בקהילה הלהטב"קית. בעצרת בתל אביב הותקפה עורכת הדין ספיר סלוצקר עמראן בידי איש ימין מן הקהילה. זאת, כאשר ניסתה להגן על שי גורטלר, שהניף בעצרת את דגל פלסטין.
על ההיגיון בהנפת דגל פלסטין בעצרת הגאווה אמרה דנה אולמרט: ״הרעיון הוא של התלכדות מאבקים, בין מדוכאים מסוגים שונים. לנוכח הסיפוח המתוכנן, הנושא הפלסטיני תופס מקום מרכזי. אנחנו לא רוצות להיות נערי ונערות הפוסט של הליברליות הישראלית המדומה״. לדברי אולמרט, היא הופתעה לטובה השנה מהאופי הפוליטי של העצרת לעומת המצעדים בשנים קודמות, עם מסרים פוליטיים בנאומים של חאדר אבו סייף ואחרי" ('שיחה מקומית', 2.7.20).
אין ספק, שהנפת דגל פלסטין בעצרת הגאווה המרכזית היא חתיכת אמירה. ולא קלה. אינני פוחד מדגל פלסטין או מהמנונה. אם עלינו לעשות ברית שלום עם הפלסטינים, קודם כול עלינו להכיר בדגלם ובהמנונם, ולא להיבעת ממנו. אבל אני יכול להבין מדוע פעילי ימין מן הקהילה ראו בהנפת דגל פלסטין בעצרת פרובוקציה, וענו לה באלימות איומה, כזו שאינה מוצדקת בשום צורה ובשום תנאי.
התלכדות מאבקים היא הדבר שאני מטיף לו מאז חוקק כאן חוק הלאום. אי אפשר להפריד בין המאבק לשוויון של הקהילה הלהט"בית לבין המאבק לשוויון של הערבים, הדרוזים, הבדווים והצ'רקסים בישראל, וגם לא בינו לבין המאבק בכיבוש, כי הכיבוש מנציח יחסי כוחות שאין בהם שוויון. אבל הדרך להתלכדות המאבקים אינה עוברת בפרובוקציות בכיכר, אלא בהידברות. כזו כמו המקום שהולך ותופס הפעיל הלהטב"קי הערבי חאדר אבו סייף, איש אמיץ ביותר, ורביםות אחרימות.
בו-בזמן שפעילים להט"בקים מן הימין הפוליטי תוקפים פעילות שמאל מאותה קהילה (ולא אנשי ימין מארגון להב"ה, כפי שהיה חשש שיקרה) – התקיימה ברית פוליטית בין נציגי הקהילה בהצבעה בכנסת על הרחבת התחולה של החוק לנשיאת עוברים, כך שתכלול גם את בני/ות הקהילה הלהט"בקית (מה שקרוי 'חוק הפונדקאות').
השרים אמיר אוחנה, איציק שמולי וחה"כ איתן גינצזבורג, וכמובן גם מגיש ההצעה, חה"כ עידן רול, וחה"כ ניצן הורביץ, הצביעו בעד החוק. בעצם עשותם כן הראו חברי הכנסת מן הקהילה, כי כאשר הם נדרשים לכך, הם יכולים לכונן ביניהם ברית נכונה לשעתה, להתעלם לרגע מחילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם – ולהצביע כאיש אחד לטובת הקהילה.
אמיר אוחנה ואיציק שמולי זכו בשל כך לנזיפה מיו"ר הקואליציה, מיקי זוהר. אבל נדמה לי כי יהיה נכון להניח, שמדובר בנזיפה מוסכמת. בחשבון הסופי – הם מילאו את מחויבותם לקהילה, ננזפו על הצבעתם בניגוד לרוח הקואליציה שהם חברים בה, והחוק לא עבר. אם הוא היה עובר, הייתה הצבעתם מחוללת סערה איומה.
חוק הפונדקאות לא עבר, בין השאר, בשל הימנעות חלק ניכר מחברי 'חוסן לישראל' ו'העבודה' מתמיכה בו. וזה מטלטל כשלעצמו. בני גנץ הצהיר, במהלך מערכות הבחירות הקודמות, מעל כול במה, על מחויבות לקהילה הגאה. הוא המשיך ועשה כן, למרבה הגיחוך, אפילו אחרי ההצבעה אתמול. 'העבודה' בראשות פרץ יצאה עם 'חבילת חקיקה' לטובת הקהילה. אתםן זוכרים/ות? כול חברי הכנסת של 'העבודה' הצטלמו עם אריזות מתנה של חוקים למען הקהילה רק בשנה שעברה. ומה נשאר מזה? גנץ ופרץ נעדרו מן ההצבעה.
שר המשפטים, חה"כ אבי ניסנקורן, הצהיר אחרי ההצבעה, שבכוונתו לקדם את חוק הפונדקאות עוד השנה ואמר ש"הזכות הבסיסית להורות חייבת להיות שוויונית". אבל גורמים במפלגות החרדיות הבהירו לו, שלא יאפשרו תיקון לחוק הפונדקאות שיאפשר הורות לכולם. חה"כ גפני אפילו חזר על כך הבוקר, בתכנית הרדיו ירון דקל וחיים לבינסון ברשת ב': "ניסנקורן אמר שיעבור בהסכמה? אני איש של הסכמות. בלי הסכמה זה לא יעבור. שיבוא עם הצעה ונגיד את עמדתנו. יש החלטת בג"ץ? אז בג"ץ אמר."
נניח רגע לזלזול שמפגין חה"כ גפני בהחלטות בג"ץ. לדברי אתר החדשות "ניוז 1" "גורמים במפלגות החרדיות הבהירו לשר המשפטים אבי ניסנקורן שלא יאפשרו תיקון לחוק הפונדקאות שיאפשר הורות לכולם. עם זאת, הם לא יפרשו מן הקואליציה אם יקודם הנושא בתקנות שאינן מחייבות את הצבעת החרדים בממשלה או בכנסת."
אם היא אכן נכונה, עמדה זו של החרדים מתיישבת עם פסיקת בג"ץ בנושא, שהבהירה כי אם לא יתוקן החוק, כך שימנה אפלייה, "יינתן סעד אופרטיבי מבית המשפט – באמצעות 'קריאה לתוך החוק' של הסדר שוויוני, או באמצעות ביטול הוראות החוק. לדבריהם, החוק הנוכחי מפלה גברים יחידים על-רקע מגדרי, וגברים שחיים בזוגיות חד-מינית ברקע נטייה מינית."
ייתכן, כי התקנת תקנות שיאפשרו פונדקאות בישראל לגברים היה שתהיה הפתרון היחיד האפשרי כרגע, בשל המצב הפוליטי. את הדבר הזה ראוי שחברי הכנסת מטעם הקהילה יעמידו לבחינה לאלתר. יישבו יחד כול חברי הכנסת השייכים לקהילת הלהטב"ק, המהווים 5% מחברי הכנסת, יכינו הצעת תקנות כאלה, ויבדקו את מידת האפשרות להעבירן.
מעשה כזה יעמיד את כול מרכיבי הממשלה והכנסת מול ההכרח להסיר את הלוט מעל הצהרות התמיכה שלהם בקהילה, ולראות האם הם עומדים מאחוריהן בשעת מבחן.
הערה קטנה לסיום, הקשורה כול-כולה להתלכדות המאבקים: הצטערתי מאוד לראות כי לבד מחה"כ עופר כסיף, שהצביע בעד הצעת החוק, כול חברי הרשימה המשותפת נעדרו מן ההצבעה. נקיטתם בצעד זה מוכיחה, שהרשימה המשותפת עדיין לא בשלה כמפלגת שמאל ישראלית דמוקרטית, יהודית-ערבית, וכי על כן אינה יכולה לשמש כאלטרנטיבה פוליטית למצביעי השמאל-מרכז, מאוכזבי כחול לבן, כמוני למשל.
עד שהרשימה המשותפת לא תעמוד כאיש אחד ותאמר דברים ברורים, מגובים במאמצי חקיקה ובתמיכה במאמצי חקיקה למען הקהילה הגאה – אין לאף איש מרכז-שמאל הגון, דמוקרט ליברל, מה לחפש אצלם. המדהים הוא, שבעוד חברי המשותפת נמנעים ונבעתים מעיסוק בקהילה, בשעה שבני ובנות הקהילה הלהטב"קית נרדפים ומוכים ונרצחים במגזר הערבי – קם בית עסק ערבי, "טחינה אל ארד," ותרם כסף לאגודת הלהט"ב כדי להקים קו קשב בערבית לבני ובנות הקהילה מן המגזר.
השבוע, בחיפה, עצר אותי נהג ערבי בצומת. הוא אמר לי, שהוא מברך אותי על המדבקה המודבקת מאחורי מכוניתי. עיצב אותה חבר מתובל. היא אומרת "לכל אזרחיה, ללא הבדל גזע, מין" וכו'. המדבקה עוצבה והודבקה מיד אחרי חקיקת חוק הלאום הממאיר. השבתי לו שאני שמח בתגובתו. "אם כך תצביע לנו," חייך אלי. "מי זה לנו, למשותפת?" שאלתי. הוא הנהן ונסע, שמח וטוב לב, בטרם עלה בידי להסביר לו, שלא אצביע לרשימה המשותפת כול עוד לא תתייצב כולה למען בני ובנות הקהילה הלהטב"קית בישראל, וגם בפלסטין ובמדינות ערב.
אבל כעת, איהנה כפליים מ"טחינה אל ארד," שממילא היא הטחינה המועדפת עלי תמיד.
