אתמול לפני תשע שנים, ב-4.11.2011, עברתי את מפתן ביתי, דירת דמי המפתח שהייתה לי בנווה צדק, ונסעתי לתת זרע במרפאתה של דוקטור שיבאני בדלהי, בחדר צר ומקפיא, שהיו בו מיטת טיפולים, מסך טלוויזיה עם סרטי פורנו של סטרייטים, ערמת מגזינים מאותו סוג, וצנצנת חצי שקופה, שמדבקה עם שמי מתנוססת עליה.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבירכתי בה על כך, שישנם גברים בסרטי פורנו של סטרייטים.
כך, באופן נטול רומנטיקה בעליל, החל מסע הפונדקאות שלי. בן זוגי דאז סירב לבוא אתי לנסיעה הזאת, וגם לא בירך אותי להצלחתה. נפרדנו לילה לפני שקיבלתי את תוצאות הבדיקה, שהראתה שיש לי תאומים.
בניי, מיכאל ודניאל, נולדו ב 12.4.2012, בשעות 12:12 ו-12:13 בדלהי. גיסתי מיכל הגיעה לשם לקראת הלידה, כדי לחנוך אותי לאימהות. אחרי כן החליף אותה עמרי, הבן של בת דודתי דניאלה, שכיום הוא ובן זוגו מטופלים כבר בבן ובבת משלהם, תודה לאל. ואז הגיע כול הדרך מישראל להודו אבא שלי, בנסיעה לילית בטוקטוק מנמל התעופה של דלהי אל הדירה שגרנו בה.
רק פתחתי בפניו את הדלת, השליך את המזוודה שלו על סיפה, ואז קרא רק "איפה הילדים!?" ואץ אל החדר ששכבו בו, על מיטה זוגית, ונשכב לידם, והביט בהם מאושר.
הם השלימו לו את מספר נכדיו לעשרה.
אני לא ידעתי אז, שעם היותי להורה ישתנו חיי מקצה אל קצה. לא ידעתי, שבניי יהפכו למורי הדעת הטובים ביותר שלי. שיחשפו את מידותיי הראויות והפחות ראויות, שיביאו אותי לעשות הכול למענם, גם לעבוד על עצמי, כדי להיות ראוי להיות ההורה היחיד שלהם. שילמדו אותי, בין השאר, מתינות והכלה, חמלה וקשב, שיהפכו אותי להיות האימא שאין להם, וגם האב שישנו להם.
לא ידעתי, שארבע שנים אחרי היוולדם, בהיותם כבר בגן טרום חובה, אזמין שתי משאיות הובלה אל הדירה שגרתי בה 34 שנים בנווה צדק, אעמיס עליה את כול חיי וחיינו, ויחד נפליג, משאית אחת מלאה בספרים ובכתבי-יד והאחרת בשאר מיטלטלינו, ונעזוב את עירי האהובה, את השכונה ואת הדירה שחשבתי שאסיים בהן את חיי – אל תובל, ישוב קהילתי קטן ומבודד, על פסגת הר בגליל המערבי.
לא ידעתי שיחכה לנו כאן בית מן המוכן, עם חצר רחבת ידיים, שוויסטריה מכסה על כול חלקה האחורי, ויש בה מקום לטרמפולינה ולברכת ילדים, לגן ירק, שיש בה עצי פרי, ומעבר חופשי בין החצר שלנו לחצר של שכנינו, עינת ויאיא. לא ידעתי, שאגיע לישוב שילדיי יקבלו בו את החינוך הטוב ביותר שאפשר לתת, ושאני אמצא כאן את השלווה ואת השקט שנפשי ייחלה להם, בבואי לכתוב את ספרי "הנזיר היהודי."
לא ידעתי שחיי יתמלאו פתאום בהמון מטלות יומיומיות, שעלי לבצע אותן עד תומן. ניקיון ובישול וכביסה, וטיפול בילדים ובי עצמי, בחצר ובבית, בכלבה ובשני החתולים שלנו. אבל אתמול, בדרכנו ללקק גלידה בכרמיאל, כשדניאל הפתיע אותי פתאום, ואמר, במלים אלה ממש: "אבא, אני מתנצל שנסערתי כול כך בבית," הרגשתי שאני מת מאושר. "דניאל מתוק שלי," עניתי לו תוך כדי נהיגה, "מותר לכולנו להיות סוערים לפעמים. אם אני הייתי צריך להתנצל על כול פעם שהייתי נסער בבית, לא הייתי מפסיק להתנצל."
ואז הגענו לכרמיאל, הילדים לקקו גלידה, אני זללתי מנת פלאפל, עליה חלמתי בלילה לפני כן ועם הרעב לה קמתי עם שחר, וחזרנו הביתה, לסבא, שחיכה לנו כדי לעזור לי בארוחת הערב ובמקלחות לפני סדנת הכתיבה של הערב.
סליחה שלא כתבתי זאת כבר אתמול. אבל אתמול קמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, לקראת שיחת זום עם 150 חברים וחברות משני בתי כנסת בקליפורניה. חברי החדש, הרב יהושע וייסברג מירושלים, עשה עלי החודש סרט תיעודי מאד מרגש, הקרין אותו בפניהם ואז קראתי בפניהם מיצירותיי בתרגום לאנגלית, שוחחתי עמםן, וסיפרתי להם ולהן על חיי ועל יצירתי.
כך רק החל יומי אתמול. אחרי כן אימון כושר, וכתיבה בספר הבא-הבא שלי, ועריכת ספרי אחרים, והכנת מערך שיעור לאתמול בערב, וכך הלאה. וכך גם הבוקר. אבל הבוקר היה אחר. היום היה היום הלפני אחרון בקייטנת בית הספר. הילדים לא רצו ללכת אליו, כי היה זה יום מים, והם שונאים להירטב על בגדיהם.
אז אמש סיכמנו, שהבוקר נקום יחד, וקודם כול נגזום את הגדר החיה הטבעית המקיפה את הבית. אחרי כן אני אעבוד והם ישחקו במסכים, ואז נתכנס יחד, נאפה עוגה ונכין שניצל וצ'יפס לארוחת הצהריים.
מה שקרה בפועל הוא שלא קמתי בבוקר. שישנתי המון המון שעות. כנראה מחמת התקף אלרגיה שפקד אותי בימים האחרונים. וכשקמתי, הילדים הודיעו לי שהם יוצאים בעצמם לגזום את הגדר החיה. וכך עשו.
עם שובם התיישבתי לכתוב ולערוך, והם היו בשלהם. ואז קראו לי למטבח. מיכאל עמד והכין עוגת פרי בחושה של ניקי ב. הבשלנית הכי טובה שאני מכיר ואוהב את מתכוניה, ודניאל עמד והכין לנו צ'יפס. ובעוד שניהם עורכים את השולחן לארוחת צהריים, ואני מכין עם מיכאל שניצלים, אבא שלי, שישב וקרא ספר ליד השולחן, הציץ בנו ואמר: "עם צוות עוזרים כזה אתה מנצח הכול."
וזהו. עכשיו הם מחמרים בי שנצא כבר למגרש הכדורגל, לאימון משפחתי.
ובערב יש לי זום פוליטי שבועי נוסף, על אפשרות הקמתה של המפלגה הדמוקרטית הישראלית, שנשבעתי שאעשה הכול להקמתה מתוך מחאת 'אין מצב' 2020. אמנם, להוותי אינני יכול ללכת כעת לכנסת, כי אני אב וגם אם. אבל את עתותיי הפנויות (השתדלו לא לצחוק) אני מקדיש לזה, להקמת מפלגה שתבטיח, שלילדיי תהיה ארץ טובה, שיוויונית וצודקת לחיות בה.
ובזה גם אסיים.
יש לי הרבה מה לכתוב על פוליטיקה היום. אך את זה אעשה בנפרד.
