כאיש יחסי ציבור ותיק, הקפדתי תמיד לעסוק בצד הנקי של המקצוע, לפי תפיסתי אותו – תיווך בין לקוח לבין אמצעי התקשורת, במטרה להביא בפניהם את מיטב המידע שאוכל להביא, בזמן, במקום ובאמצעים הנכונים. טיפלתי אך ורק ביוצרים, אמנים, מוסדות תרבות וארגונים חברתיים, וכול אימת שנתקלתי בעבודה עם פוליטיקאי זה היה רק דרך עבודה בעבור לקוחות מתחומי התרבות והחברה, וגם אז עשיתי זאת בזהירות מופלגת.
תמיד נמנעתי מעבודה עם חברות המשווקות תוצרתן (יחסי ציבור לצרכנות), מפלגות או אישים פוליטיים. זאת, משום שצרכנות משעממת אותי עד מוות, ופוליטיקה מושכת אותי כמו אש. אבל ידעתי להיזהר מפניה. שכן, קמפיינים פוליטיים הם רוויי יצרים, ובהם אין שום ערך לאמת, אלא אם היא משרתת את דובריה. ועל פי רוב, בעיקר בעשור האחרון, קמפיינים כאלה גם רווי הסחות דעת, סחרירים ושקרים.
בתחום יחסי הציבור לאישים פוליטיים ולמפלגות, בעיקר בזמן בחירות, היו תמיד תופעות כאלה. אבל אין שום ספק, שמאז עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון, על אחת כמה וכמה במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות, וביתר שאת מאז הוגשו נגדו כתבי אישום, האיש וסביבתו הרעילה מהווים בית ספר לקמפיינים פוליטיים.
נתניהו הוא איש שיווק במהותו. כמו כול פוליטיקאי נרציסט הוא עבד על פי תכנית מסודרת. מתחילת דרכו הפוליטית מטרתו הייתה להיות ראש ממשלה, ובדרך היו לו תחנות שונות. הוא גם התכונן לדרך הפוליטית, בקריאה מרובה, בנטילת שיעורי משחק מול מצלמה ואפילו בטיפוח הופעתו החיצונית. המעקב אחר הקריירה הפוליטית שלו, אפילו על פי הערך על אודותיו בוויקיפדיה, מדגים היטב את התנהלותו המחושבת. בין השנים 1984–1988 היה נתניהו שגריר ישראל באו"ם. לאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד, ולאחר מכן כיהן כראש ממשלה במשך ארבע כהונות, בשתי תקופות לא רצופות: הראשונה, בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע, בין השנים 1996–1999; והשנייה, שהחלה ב-2009, בראשות ממשלת ישראל השלושים ושתיים, ונמשכת עד היום בראשות ממשלת ישראל השלושים וחמש. הוא ראש הממשלה הישראלי שכיהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתפקיד זה.
בתוך הקריירה שלו גם עשה את מרב תפקידי השרים האפשריים: שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, שר משפטים, שר הכלכלה והתעשייה, חינוך, בריאות, תקשורת, שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים, שר הבינוי והשיכון, שר העלייה והקליטה, שר להגנת הסביבה, שר הפנים, שר לאזרחים ותיקים, שר לענייני דתות, שר המדע והטכנולוגיה, שר ירושלים ומורשת, שר לשיתוף פעולה אזורי, שר התפוצות וכן ראש האופוזיציה.
נתניהו הוא המנוסה ביותר מבין האישים הפוליטיים בישראל. הוא מכיר את עבודתם של מרב משרדי הממשלה, ועבר זמן הכנה ארוך לתפקידו. אבל ככול שחלפו השנים הלכו ונחשפו כשליו כמנהיג וכמנהל, נגלו חולשותיו האישיות ועמן גם פרשיות השחיתות שהוא מעורב בהן. בשנה האחרונה, מאז הוגשו נגדו כתבי-אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, גם נגלה צד עמוק באישיותו ובהתנהלותו – ביבי הוא קודם כול איש שיווק ויחסי ציבור. אשף בניצול הזדמנויות פוליטיות לשם רקימת קמפיינים פוליטיים, המהנדסים את תודעת הציבור, מטלטלים ומתישים אותו, במטרה אחת – לשמר את שלטונו.
נקודת המוצא של בנימין נתניהו היא שלטון השנאה, הבורות והפחד. את זאת חשף עוזרו הנאמן נתן אשל, בהקלטות שפרסמה אילנה דיין ב-29.2.20:
"מה שקרה לנו לשמחתי בבחירות האחרונות זה שלמרות שאביחי (מנדלבליט) יצא שבועיים לפני הבחירות והצהיר מדובר בעבריין, אה, הוא (נתניהו) עלה ב-20 אחוז. זאת אומרת, זה כמו אצל איווט. אם אתה לא גנבת, מי אתה? בשביל מה באת?… לתדהמתי. בדקנו את זה גם. זאת אומרת, הם לא מבינים את זה שהלכת לפוליטיקה בשביל לעשות טוב לעם. הלכת לפוליטיקה כי הלכת לגנוב ואתה צריך להיות גבר… עכשיו, בציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן – מה מחמם אותו? הרי הוא אומר: מה? הם? יעשו לי בזה? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו הו הא מה קרה נוני אכל אותה אחרי הבחירות? הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף את ה… השנאה הזאת היא מה שמאחד… את המחנה שלנו. ואנחנו מסתכלים על המחנה שלנו".
עד הגשת כתבי-האישום שימר נתניהו את שלטונו ואת דימויו כמנהיג חזק על ידי הטרפת הציבור הישראלי בנוגע לכוונותיה של איראן להשמידנו. האמצעים היו מגוונים. נאומים מעל במת האו"ם ובקונגרס, ואמצעי המחשה כמו ציור הפצצה האיראנית, שהניף מעל במת האו"ם, וספריית הקלסרים הפוטוגנית, שהציג אחרי הפשיטה של המוסד על ארכיון הגרעין האיראני. מאז הגשת כתבי-האישום ועם פרוץ מגפת הקורונה מבקש נתניהו לשמר את שלטונו על ידי הפחדת הציבור עד אימה מפני מגפת הקורונה ועל ידי שיבוש דעתו של הציבור בכול הנוגע לתפיסתו את הדמוקרטיה ומוסדותיה, במערכות האכיפה, החוק והמשפט.
לצורך הצלחת הקמפיין בנה נתניהו מערך מתוחכם מאד. במשך שנות שלטונו הוא אסף, ואוסף, חומר על יריביו ובני בריתו גם יחד. זו הדרך היחידה שניתן להסביר בה כיצד בכול זמן הוא ואנשיו שולפים עוד ועוד מסמכים מבושלים ומבושלים למחצה, המיועדים להשחרת יריביו. שלא להזכיר את החשש, שמא בזמן כהונתו של אמיר אוחנה כשר המשפטים נוצלה פרצה, שאפשרה איסוף חומר כזה ממחשביה של פרקליטות המדינה.
נתניהו גם יצר הפרדה מלאכותית בינו לבין בנו ואשתו. בעוד הוא שומר, כביכול, על חזות ממלכתית מהוגנת, בנו מתפקד כדובר הדמוני של אביו ואשתו כמגבר העצמה של גדלותו מחד גיסא ושל נרדפותו ונרדפותה מאידך גיסא. את המסרים מעבירים האב, הבן ורוח הקודש ב'מסיבות העיתונאים' שזימן נתניהו כמעט מדי ערב בתחילת המשבר, והוא חוזר על כך עכשיו, באמצעות אולפן וידאו פרטי, שבו הוא מקליט את מסריו ומשגר אותם לרשתות החברתיות ובאמצעות חשבונות הטוויטר שלהם.
את המסרים הללו מהדהד מיד המעגל המקורב של אנשי תקשורת, הפזורים בכלי תקשורת שונים, בתקשורת המודפסת והאלקטרונית, ואחריו תקשורת המיינסטרים, שנתניהו מכתיב במידה לא מעטה את מסריה, אם באמצעות שיחות יומיות לכאורה עם מנכ"ל ערוץ 12, אבי ניר, אם באמצעות החינמון 'ישראל היום' ותדרוך עורכיו, ערוץ 20, ומגוון כלי תקשורת נוספים.
מעגל תומכיו המושבעים של נתניהו, מה שקרוי 'הביביסטים', מתנהל בקבוצות סודיות בווטסאפ, ונכנס מיד לפעולה ברשתות החברתיות, בהדהוד מסריו של המנהיג ובמתקפה חזיתית נגד כול המוחים נגדו או מתנגדים לו.
כך נוצרת הרעשה בלתי פוסקת של התודעה, שאינה מאפשרת לאזרח הרגיל לעצור ולשקול בכלל את נכונות המסרים, להפריד בין אמת לבין כזב, בין חשיפות אמת של תופעות הראויות לכול גנאי לבין טפילות אשם מבושלות על בסיס מסמכים מודלפים באופן חלקי ותפירה גסה בין טענות אמת לטענות שקריות.
דוגמאות לדברים הללו ישנן לבלי ספור. השבוע הייתה אחת הבולטות שבהן. רגע אחרי שנתניהו ניצל מסיבת עיתונאים ממטה המאבק לקורונה כדי לצאת במתקפה על המשטרה והפרקליטות, על בסיס ה'חשיפה' של עמית סגל, פרשן פוליטי המקורב לבית המלוכה וכנראה גם ניזון ממנו – הוציא טופז לוק, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, ועמו שורה של כתבי וצייצני חצר, מודעות על ה'שחיתות בפרקליטת,' שמעצם עיצובן ניכר בהן שהוכנו מראש.
מיד אחרי כן גם הזדרזו חברי וחברות כנסת מן הימין לתבוע ועדת חקירה נגד הפרקליטות, והגיעו עד כדי תביעה לבטל את כתבי-האישום נגד נתניהו.
הצטרפות כל אלה, בתוך כמה שעות, העידה כאלף עדים על כך, שמדובר בעוד קמפיין מבושל ומתוזמן מבית ראש הממשלה בירושלים. כך גם חלוקת ה'מידע' לשני ערבי שידור, שנועדה לתחזק את רושם התגליות על הפרקליטות והמשטרה בתודעת הציבור המותש.
אבל הפעם קרה דבר מעניין. בעוד שבנאומו ממטה המאבק בקורונה נראה ראש הממשלה חלש, נרפה ומחוץ, אמש, בנאומו, כבר היה רענן ונמרץ ושופע חיות. הדבר אירע, ללא ספק, משום הגיבוי שקיבל מהתפתחות קמפיין ההסתה החדש הזה נגד גורמי אכיפת החוק. ואני מרשה לעצמי להניח, שמי שכנראה עומד מאחוריו הוא היועץ האסטרטגי משה קלוגהאפט, שראש הממשלה שכר את שירותיו ממש בתקופה האחרונה.
בנימין נתניהו הוא אמן הסחת הדעת, הנדסת התודעה והתשת הציבור. אבל עיסוקו באומנותו, הפרחת הכזב, ניתק אותו מעמו. הוא נרציסט המרוכז כול-כולו רק בדבר אחד, בהבטחת שרידותו האישית והפוליטית, גם במחיר הפקרת עמו, מכירת ביטחונו ושבירת מטה לחמו ותקוותו. נתניהו עתיד לגלות, בתוך זמן קצר מאד, כי כוחו של סחריר הוא מוגבל, וכי אין שום קמפיין פוליטי שיכול לעמוד מול שבר כלכלי חברתי, מול אבדן האמון של הציבור בהנהגתו ומול התחושה העמוקה והמייאשת, לפיה הופקרנו איש איש לגורלו.
אתה יכול לשחק בתודעת הציבור, אתה יכול ללבוש לרגע את גלימת המנהיג הדגול הכורת בריתות שלום עם העולם הערבי, אתה יכול לפמפם בתקשורת מידע על יופיין של האמירויות ועל מחירי הטיסות ובתי המלון בה, לציבור שאין לו כסף לאוכל. אבל בסופו של יום, משבר הקורונה, השפל המנהיגותי, הבריאותי והכלכלי שהגענו אליו, הפער בין הצהרותיך שמנהיגי עולם באים ללמוד ממך איך לטפל בקורונה, לבין היותנו מדינה אדומה ומצורעת, במקום הראשון בעולם במדינות מוכות הקורונה – חושפת את מערומיך, בנימין נתניהו.
אתה לא כשיר עוד לכהונתך. רואים לך את הקלוגהאפט. אתה צריך וחייב מיידית ללכת מכאן.
