הריחוק החברתי מוציא כול מיני דברים מילדיי וממני, כמו מכול אדם עלי אדמות. הבוקר, מכיוון שהטרמתי זאת כבר אמש בהודעה, שהיום יתחיל באימוני נגינה, הסכימו לזה. אבל שניהם גם התווכחו אתי קשות על התרגילים שהיה עליהם לנגן, וניסו לעגל פינות. כדי לשכנע את דניאל לנגן התיישבתי על כיסא הפסנתר וממש חיבקתי אותו מאחור. מיכאל צעק והתווכח אתי על כול שורת חמשה נוספת שביקשתי שיפרוט על הכינור, אבל בסופו של דבר ניגן את הכול. רק שאני יצאתי מזה מרוט עצבים.
אחרי טאטוא הבית (את זה אני עושה לפחות אחת ליום) הצעתי להם להשתתף אתי במלאכת הזריעה במשטחי הנבטה. מיכאל נענה לזה לזמן קצר, דניאל סירב, אבל שמח להתקין את החצובה שיש לי למצלמת וידאו – ולהצמיד אליה את הסמרטפון שלי – כדי להעביר בשידור ישיר את מלאכת הזריעה. החצובה הייתה במכונית. הוא ניגש אליה עם צרור המפתחות של הבית, והוציא אותה מתא המטען. אך כשסיימתי, וגיליתי שצרור המפתחות אינו תקוע בדלת, שאלתי אותו היכן הוא, ומשלא ידע, הרמתי עליו את קולי, שעליו להיות אחראי.
שנייה אחרי כן מצאתי את הצרור בתוך כיסי. אבל הילד כבר נעלב עד עמקי נשמתו וברח מן הבית, ואני דלקתי אחריו בסיבוב ארוך מסביב להרחבה, עד שמצאתי אותו קופץ על הטרמפולינה בחצר. ניגשתי אליו, וביקשתי ממנו סליחה. "אני לא סולח," הודיע לי. "בסדר, אבל תדע לך שאני ממש מתנצל שצעקתי עליך. עשיתי טעות. גם אבא עושה טעויות לפעמים," אמרתי לו.
חזרתי הביתה, אחרי זמן קצר גם הוא נכנס פנימה. ואז הצעתי להם לקרוא יחד, או לנקות עוד חלק מן הספרייה בחדר העבודה שלי. הם לא רצו בזה, אבל כבר נכנסנו לצהריים, בישלתי להם מה שביקשו והלכתי לנוח.
משנת הצהריים שלי קמתי רע. עצבני. הודעתי להם זאת מראש, כדי שלא יהיו בקרבתי.
ואז מיכאל מצא את פנס הלייזר הזעיר של דניאל, נתן לו אותו, ובהזדמנות ראשונה דניאל החל לסנוור אותו עם הלייזר. הזהרתי אותו שזה מסוכן, שהוא עלול לעוור את אחיו. והוא המשיך בזה. מיכאל רץ אלי צועק, שדניאל רוצה לעוור אותו, והזהרתי את דניאל שוב לבל ימשיך בכך, כי אם ימשיך בכך אשבור לו את הלייזר.
מיכאל רץ למטבח, הביא ממנו את סכין המטבח הכי אימתני, והניף אותה על אחיו, קרוב אליו, לפניו. מיהרתי להרחיק אותו מדניאל, אבל דניאל המשיך ביתר שאת לסנוור אותו. ואז נתפסתי באגרופו הקפוץ, כדי לקחת ממנו בכוח את פנס הלייזר.
הפנס התפרק מלחץ ידי, ודניאל התפוצץ. הוא התחיל להכות בי במכשיר הסמטרפון שלו, שלקחתי מיד מידיו, ואחרי כן גם תפס באופן מאיים בצווארון חולצתי והניף עלי את ידו.
"שלא תעז," אמרתי לו.
הוא נמלט אל הממ"ד ונעל את עצמו מבפנים.
אני התחלתי להוציא ספרים לאיבוק, מיכאל עזר לי קצת, עד שעלה להתקלח. דניאל יצא מן הממ"ד, לקח לו זמן להירגע, אבל לבסוף נרגעו הרוחות בבית, כול ילד ביקש וקיבל מה שביקש לארוחת ערב, הם התקלחו והתיישבו להכין להם מין דיסקיות מלופפות בנייר אלומיניום. אני שקעתי בחדשות.
כול היום הזה היה מטלטל. בין מריבה אחת לשנייה זרעתי שלושה משטחי הנבטה, גרפתי עלים וזרדים מן הדק (המרפסת האחורית), גרפתי גזם מרחבי החצר לתוך שק גזם ענק, קיפלתי שתי מכונות כביסה ובישלתי ורחצתי כלים וכך הלאה, מהרהר כול העת עד כמה יש איזון בין האהבה שאני מרעיף על שניהם, לבין רגעי ההתפרצות המוצדקים והפחות מוצדקים שלי, נע בין רגשות אשם להבנה שזה מי שאני ואלה מי שהם וכאלה הן הנסיבות, שלוחצות את כולנו.
זה ממש לא כיף.
דיברנו היום גם עם שני חברים. עם קובי, שלא ראה את הילדים מאז ילדותם המוקדמת, ועם רפי וייכרט חברי, שאתו שוחחתי בנפרד. רפי שאל אותי אם אין מי שיעזור לי, שייקח את הילדים ויעסיק אותם למשך כמה שעות.
"ודאי שיש, וישנה אפילו שכנה שהתנדבה לזה," סיפרתי לו, "אבל אני לא נותן לאף אחד להתקרב אלינו, כי זה עלול לסכן אותי, בשל הנגיף."
וזו האמת.
עכשיו התבשרנו, שהסגר יימשך לפחות עוד שלושה שבועות, עד אחרי פסח, וגם יחריף. אלוהים יודע איך נעמוד בזה.
ואנחנו עוד נהנים מבית מרווח, מחצר גדולה, מן הטבע. אני חושב כול הזמן על משפחות כמונו, שסגורות בדירה בבית דירות בעיר.
לא צחוק, העסק הזה, כשהפרנסה מתבטלת, הקרבה הבינאישית נמחקת, והילדים אינם מבינים, ואינם יכולים להבין ולהפנים עד תום, שהמצב הזה הוא ממושך והכרחי.
הלוואי וימצאו חיסון או מרפא לקורונה, לפני שכולנו נתחרפן.
שיהיה לכם/ן שבוע טוב. אמן.
*
את הדף הזה כתבתי אמש. לא העליתי אותו עד כה, כי רציתי לחשוב אם להעלותו בכלל. אני עושה זאת לא כדי לשמוע עצות או תוכחות, או הצעות לעזרה, אלא כדי לומר דבר פשוט: זה קשה עד בלתי אפשרי.
והבוקר הזה לא נראה טוב מקודמו. אבל אני עוד נותן סיכוי ליום הזה. ועל כך בלילה.
