הדף היומי (177). צו איסור הפרסום הוא מפלטו של הנבל.
הבוקר, ביום שבתו של בית הדין הגבוה לצדק לדיון בהרכב מורחב, על העתירה הדורשת פתיחת חקירה בתיק הצוללות, הגיש היועץ המשפטי לממשלה, מר אביחי מנדלבליט, בקשת צו איסור פרסום על התצהירים של בכירי מערכת הביטחון, הנלווים לעתירה זו.
צעד זה של היועמ"ש הוא צעד מפליל, המחזק את התחושה, כי בעודו מעמיד עצמו כנציג הציבור וכמשרת את האינטרס הציבורי, למעשה הוא מסובך לכאורה עד מעל לראשו בפרשת הצוללות, ומשרת בה, כמו גם בצמצום תיקיה של העבריינית המורשעת, גב' שרה נתניהו, ושל הנאשם, מר בנימין נתניהו, והעמדת תיקיו על שוחד, מרמה והפרת אמונים ולא על שלושה סעיפי שוחד, כפי שדרש ממנו לעשות פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן.
צו איסור פרסום הוא כלי משפטי, האוסר לפרסם מידע הנמצא בידי בתי-המשפט. מטרת הצו, כך מבאר האתר 'כל זכות', היא היא הגנה על אינטרסים של הציבור, מניעת פגיעה בחקירה או בשמו הטוב וחייו של אדם. בית-המשפט מוסמך להוציא צו זה, בין היתר: על דיון המתנהל בדלתיים סגורות, לגביו לא יפורסמו פרטים אלא ברשות בית-המשפט; בדיון בו אחד הצדדים או אחד העדים הוא קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה – לא יפורסמו שמו, תמונתו, מענו או פרטיו העשויים להביא לזיהויו; בית-המשפט מוסמך להוציא צו איסור פרסום על דיוני בית-המשפט, במקרה שראה צורך להגן על ביטחונו של צד להליך המשפטי, עד, אדם ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות; בית-המשפט מוסמך לאסור פרסום שמו או פרטי חקירתו של חשוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום אם הדבר עלול לפגוע בחקירה, או אם ראה בית-המשפט כי לחשוד עלול להיגרם נזק חמור.
בעצם דרישתו להטלת צו איסור פרסום על התצהירים הנלווים לעתירה של התנועה לאיכות השלטון, פועל מנדלבליט, ביודעין או שלא ביודעין, על פי המוסכמה לפיה כול עיסוק בפרשת הצוללות עלול לפגוע במימוש העסקה, ובכך בביטחון ישראל.
הטיעון הזה, של חשש מפגיעה בביטחון ישראל, כבר שימש רבים לפניו לכיסוי, איפול והדחקה של פרשיות חמורות, מן החמורות ביותר שידעה ישראל. אבל משעה שהעתירה והדיון בה עוסקים מלכתחילה בפרשות הקשורות בביטחון ישראל, מהן עולה ריח עז של שחיתות, של שוחד, מרמה והפרת אמונים, משעה שמלכתחילה ניסו המעורבים בפרשות אלה להסתירן מעין הציבור, בתואנה שהם שומרים על 'סוד,' שהתגלה כעורבא פרח – דרישתו של היועמ"ש להטלת צו איסור פרסום על עדויות הבכירים ממערכת הביטחון על הפרשה עלולה להיתפס כמתן סיוע לכאורה לחשודים בה למלט את עצמם מאימת הדין.
יתר על כן, תקפותו ויעילותו של צו איסור הפרסום ככלי משפטי התבטלה בעידן הרשתות החברתיות. אם עד שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת עוד הייתה איזו נפקות לסוביודיצה ולצו איסור פרסום, היא נחלשה עד שהתבטלה לחלוטין בעידן הרשתות החברתיות. מה שהיה בעבר מצוי רק בין ועדת העורכים של העיתונות היומית לבין ראשי השלטון, ובינם לבין מערכת המשפט, הופקע כבר מזמן בידי העיתונות העצמאית ורשת האינטרנט. ושוב ושוב גילינו, כי בכך אין פגיעה במערכות האכיפה, החוק והמשפט או בסדרי המשפט התקין, אלא ההפך מכך. אוורור עוולות, ערעור מוסכמות שגויות וגם ביקורת של הציבור על ההליך השיפוטי.
דוגמה טובה לכך, מן השבוע שעבר, היא החלטתו השגויה של השופט ג'ורג' אמוראי, מבית משפט השלום בבאר שבע, להטיל צו איסור פרסום על פרטיו של אביעד משה, החשוד בניסיון לרצח אשתו, שירה, במצפה רמון. אחרי ש-ynet ו"ידיעות אחרונות" הגישו ערר על החלטת השופט להותיר את שם החשוד חסוי – החלטה שהובילה למחאה בכול רחבי הארץ, פסק השופט אריאל ואגו, בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, על ביטול צו איסור הפרסום.
בית המשפט העליון דן כבר בשנת 2013 בסוגיית צו איסור הפרסום. השופט עוזי פוגלמן כתב אז, כי "סוגיית האיסור לפרסם פרטים מזהים של אדם שנחשד בפלילים מצריכה איזון בין עקרונות יסוד וזכויות חוקתיות הניצבות משני צדי המתרס. מהעבר האחד נמצא הכלל הנובע מעיקרון-העל בדבר פומביות הדיון בבית המשפט. עיקרון זה מכתיב שככלל, פרטיו של הליך שיפוטי, כמו גם זהות בעלי הדין, יהיו גלויים וחשופים לעיני הציבור."
"פומביות הדיון נועדה להבטיח שקיפות ולשמש מנגנון בקרה על טוהר ההליך השיפוטי ואיכותו. יש בה כדי לחזק את אמון הציבור במערכת השפיטה. מן העבר האחר עומדות זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. כנגזרת של הזכות לחירות עומדת לכל אדם חזקת החפות כל עוד לא הואשם והורשע. אין ספק כי זיהוי של אדם כחשוד בפלילים פוגע בשמו הטוב ובפרטיותו ועלול לגרום לו נזק רב וחסר תקנה".
אבל בדיון שיתקיים היום בשעה 13.00 בבית המשפט העליון, בעתירה הדורשת פתיחת חקירה בפרשת הצוללות, לא שמו הטוב של חשוד בפלילים עומד בלב דרישתו של היועמ"ש לצו פרסום – אלא מידת יכולתו של הציבור לדעת מה מספרים בכירי מערכת הביטחון על תהליך קבלת ההחלטות שקדם לרכישת הצוללות, לאישור מכירת צוללות מתקדמות למצריים, ומתוך כך – גם על מידת מעורבותו של בנימין נתניהו במעשה שיש בו יותר מטעם של בגידה בביטחון המדינה.
השופט פוגלמן גם מנה שני תנאים בנוגע להטלת צווי איסור ופרסום וביטולם. בתנאי השני שמנע כתב: "ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום. כדי לקבוע את מידת העניין הציבורי בפרסום ישקול בית המשפט, בין היתר, את מהות המעשים שהחשוד נחשד בהם; עד כמה פרסום שמו או פרטי הפרשה עשוי להעמיד את הציבור על המשמר ולהשפיע על התנהגותו; אם מדובר באיש ציבור, שאז יש לציבור עניין רב יותר בפרשה; אם יהיה בפרסום כדי להביא לקידום החקירה ולבירור האמת – למשל, אם הפרסום עשוי לעודד קורבנות נוספים להתלונן; משקלן של הראיות שנאספו נגד החשוד; מועד הגשתו הצפויה של כתב האישום; ועד כמה פרטי הפרשה זכו לפרסום לפני הגשת הבקשה לאיסור פרסום. ככל שהעניין הציבורי שבפרסום רב יותר, כך יידרש המבקש-החשוד להוכיח כי הנזק החמור שעלול להיגרם לו – הן מבחינת ההסתברות להתרחשותו הן מבחינת מידתו – הוא רב יותר".
בדבריו התייחס השופט פוגלמן גם למידת תקפותו של צו איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות: "איננו עיוורים למציאות הווירטואלית ולקשיי האכיפה הניצבים בפני מי שמבקש להשליט את מרות הדין על הנעשה במרחב המקוון", כותב פוגלמן, "אלא שבניגוד לדעה הרווחת, חופש הביטוי באינטרנט אינו מוחלט. הקהילה הווירטואלית מקיימת אמנם צורות פעילות שונות ורבות, כגון חדרי צ'ט ופורומים, בלוגים ואתרי תוכן; ואולם, תשומת-הלב של המשתמשים מרוכזת בעיקר בפורטלים ובספקי תוכן מרכזיים. ככלל, אלה מקיימים פיקוח על התכנים המתפרסמים בהם".
ניסיונו של היועמ"ש להטיל צו איסור פרסום על התצהירים שהגישו בכירים במערכת הביטחון, ובהם סיפרו על מערכת הלחצים שהפעיל עליהם לכאורה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אם בעצמו ואם בידי שליחים, לא נועד להגן על ביטחון ישראל, גם לא על ביטחון המעורבים בפרשיות אלה. הוא נראה, לפחות בעיניי הסובייקטיביות, כניסיון שקוף ונואל למנוע מן הציבור את ידיעת האמת – את עומק מעורבותם של בנימין נתניהו, וחלילה אולי גם של היועמ"ש עצמו – בפרשה איומה, המאיימת למוטט את יסודות השלטון בישראל.
דווקא משום חשיבותה העצומה להמשך חיינו כאן – הפרשה הזאת חייבת להיחקר מיד. היועמ"ש כשל פעמיים בנוגע אליה, הן בכך שהצהיר מיד עם גילויה כי הנאשם, בנימין נתניהו, חף מכול אשמה בנוגע אליה, והן בכך שנמנע מפתיחת חקירה בפרשה. ניסיונו להטיל צו איסור פרסום על התצהירים הנלווים לעתירה הוא כישלונו השלישי. יותר משהוא מגן על המדינה הוא עלול להיתפס כמעשה המפליל אישית אותו, את אביחי מנדלבליט, כמי שמצוי בניגוד עניינים בפרשה זו, או נתון לסחיטה בגינה.
על בית המשפט העליון לדחות מיד את בקשתו של היועמ"ש לצו איסור פרסום, ועלינו, המפגינים והמפגינות, לעמוד כאיש אחד מול הניסיון הזה לדחוק ולהשיב את האפלה את הפרשה הקשה והאיומה ביותר בתולדות ישראל.
[את הגרסה הקודמת לפוסט זה החסיתי, מחשש שמא לא היועמ"ש ביקש את צו איסור הפרסום. ואז הוסבר לי שכאשר כתוב 'המדינה ביקשה' מדובר בו, אם כיועמ"ש ואם כמ"מ פרקליט המדינה. כולי תקווה שאינני טועה בזה].
