הבוקר, כשהתיישבתי לכתוב דפי בוקר, נשקף מחלוני יום בהיר וחמים. עץ התות, שרק אתמול תלו עליו הילדים תיבת קינון לירגזים, הוציא בן-לילה את עליו. גם העצים האחרים בחצר כבר מנצים, והשיחים במלוא תפרחתם. הרוזמרין, המרווה, הכול פורח ומלא בזמזומי דבורים.
במחברת כתבתי, שאני ממש מאושר שעברנו לגור הנה, ולא נשארנו לגור בתל אביב. הייתי משתגע שם, בדירה הקטנה בדמי מפתח, עם שני הבנים בגילם כעת, בזמן סגר. זה פשוט היה מוציא אותי מדעתי.
אני כאילו חזיתי מראש מה יקרה, אף כי לא היה לי מושג מכך. פשוט זרמתי קדימה חזק מאוד עם ההחלטות שלי, וכעת מסתבר, שממש נאבקתי על חיי – וזכיתי בהם מחדש.
מדהים להבין את זה ממרחק הזמן. שאני באמת מודרך ומונחה על ידי איזה יסוד עמוק מאוד בתוכי, או מחוצה לי, זה הרי לא באמת משנה, מפני ש'חוץ' ו'פנים' הן קטיגוריות של המודע, של השכל הבוחן ושל מגבלות החושים, ולמעשה אינן קיימות כלל. כולנו חלק מסטיכיה קוסמית אדירה של אנרגיה, של חלקיקים, הזורמים ונפתכים ומתקרבים ונפרדים כול העת.
כשברחתי מתל אביב, חשבתי שזו חרדה, שהטיסה אותי ככה מן העיר. כעת אני מבין שמדובר בדבר עמוק בהרבה. בהבנה אינטואיטיבית של היקום, של העולם, בחישה תת-סיפית, תת-קרקעית ממש, של מה שעתיד להתרחש כאן – ובנאמנות לקול הפנימי שלי, בלי שיפוט עצמי. זה מה שעשה בחיי ועודנו עושה בהם את כול ההבדל.
במהלך היום הזה קיבלתי אישור לתחושתי. בבוקר עשינו אימוני נגינה, ואז כול ילד גם זכה בשיעור נגינה און ליין. אני ישבתי מול הפסנתר והחזקתי את הסמרטפון כך, שדיאנה תוכל לראות את הידיים של דניאל על הקלידים ולעבוד אתו, ואחרי כן אותו הדבר עם סטלה, שהביטה באצבעות של מיכאל על הכינור. כשסיימנו, הילדים ביקשו להינפש בטיול בישוב, ולקחו אותי למקומות המסתור השונים שגילו בין השיחים ובין הסלעים. זה היה נפלא ביותר. ישבנו על הצוק, מביטים בנוף, בציפורים הדואות על גלי האוויר מעל הבקעה, ואני אמרתי למיכאל, שבעצם זה די כיף, שיש לנו כעת המון זמן יחד, ושאני מרגיש שאני מגלה אותם מחדש.
היו רגעים בטיול, שבהם מיכאל נצמד אלי, בראשו, מאפשר לי לחבקו תוך כדי הליכה. ברגעים אחרים דניאל שרבב את כף ידו לכפי, והלכנו יד ביד איזה כברת דרך. הייתה לי תחושה עמוקה של היחברות עם ילדיי, משהו שאינו מצריך מלים, קירבה מתחדשת, אמון, אהבה.
אחר הצהריים זה בא לידי ביטוי גם בלמידה שלנו יחד. קבענו שנלמד, בחרנו ללמוד תרגילי כפל. כשראיתי שדניאל מתקשה בספירה על האצבעות, הבאתי מלמעלה חשבוניה, ומאוד נהנינו לעבוד איתה. כשעבדתי עם דניאל מיכאל התלונן, שאני לא עובד גם אתו, ואז מצא לעצמו תעסוקה בקפיצה על הטרמפולינה. אחרי כן, כשעבדתי אתו, שלחתי אליה את דניאל.
כול היום הזה זרם, כמו קודמו, בתחושת שפע ומלאות. מלאות ביחד שלנו, בביטחון שאנו יודעים כבר ליצור לנו פעילויות וליהנות מהן יחד, וגם, שאנחנו לומדים את הגבולות איש של רעהו. שאי אפשר לכדרר כדור בבית, כי זה מוציא אותי מן הכלים, וצריך להקדיש תשומת לב לכול ילד בכול תחום – למידה, מה הוא רוצה לאכול בבוקר/צהריים/ערב וכדומה – אחרת אחד מהם יוצא נפגע.
זה מצריך המון כוחות נפש, וקשב, והכלה. היו רגעים שבהם התפוצצתי בצעקה, כשכדררו שוב ושוב כדור בבית ולא הפסיקו מזה למרות תחינותיי, או כשמיכאל הפריע לדניאל ולי ללמוד, כי רצה להסב אליו תשומת לב. אבל בסופו של דבר, זה היה יום מלא ומהנה, הספקנו בו המון, ובלילה הצלחתי אפילו להעביר שיעור און ליין לתלמידים הכי ותיקים שלי – ולעשות מדיטציה.
במדיטציה גם קיבלתי את המסר הבא. שזה ייגמר, שכול העסק הזה יירגע, ושהיצירה שלי תזכה בחודשים הקרובים להצלחה גדולה. עלי רק להמשיך ולשקוד עליה. על הספר שמצוי כעת בשלב הערות העורכת, שעלי לסיים את המעבר עליהן, על החומר להקלדה, על הסינופסיסים שעלי לכתוב, על ספרי הילדים שבכוונתי להפיק, ועוד.
ומדי בוקר, להודות על מה שיש, לבקש כוחות, ומדי ערב לכתוב את כול זה, כדי לקבל אישור מעצמי. הכול בסדר. הרשת הבינאישית שהפיצה את המגפה היא גם זו שתסיים אותה. עוד נחזור להיפגש פנים אל פנים, ללחוץ ידיים ולהתחבק. צריך רק לשאוף אוויר עמוק לתוכנו, להאמין שזה בדרך להסתיים, וגם לעשות כול מה שעלינו לעשות כדי לסיים את זה מהר.
ועד אז – עשו לכם למנהג להרים טלפון מדי יום לאדם אחד שיושב לבדו בבית, או לחברים שלא דיברתם איתם מזמן. אפשר גם לעשות איתם שיחת וידיאו. זה עוזר, מנחם, ונותן כוחות. לכם ולזולת.
ואפשר גם לעשות מה שאנחנו עשינו אתמול – נעמדנו מול החלון של אביב וחברתו, אביב הוא איש מערכת הגנים שלנו, צעיר אהוב מאד, וצעקנו להם מלמטה שייצאו לחלון. דיברנו עם אביב קצת, ואז המשכנו הביתה.
אז חוץ מהפגנות על מרפסות, מצאו אדם אחד בקרבתכם/ן, המצוי בבידוד, וצעקו אליו ממרפסת למרפסת, או מלמטה למעלה. גם זה יעשה רק טוב.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
