תשע וחצי בלילה, אני אחרי יום מלא וגדוש, ומרגיש שלא עשיתי כלום. זה נובע מכך שעוד לא כתבתי היום. כלומר, כמובן שכתבתי דפי בוקר, ואני כותב פוסט כעת. אבל לא כתבתי דבר חדש לספר הבא שלי. וזה חסר לי ביותר.
הבוקר, עוד לפני דפי הבוקר, הכנתי לילדים כריכים לבית הספר, כדי שיוכלו לצאת, כדרכם, לתחנת ההיסעים כבר בשבע בבוקר, לחצי שעה של משחק עם חבריהם עד שיגיע האוטובוס. מיכאל אץ החוצה, דניאל התמהמה קצת עם משחק על גבי הסמרטפון שלו, ולא הסכים להחליף מכנסיים קצרים לארוכים, אף על פי שבחוץ טפטף.
הוא ביקש להישאר היום בבית. הסברתי לו, שחשוב לי שימצה כול יום בבית הספר, כי אין לדעת מתי יהיה שוב סגר, ומוטב שילמד מה שיוכל. הוא יצא אל תחנת ההיסעים מתוך מיאון.
יצאתי אחריהם. דניאל נעמד באמצע הכביש כדי להביט במשהו בכיכר. ביקשתי ממנו שיזוז למדרכה, והוא סירב. ניגשתי אליו, וברוך הבאתי אותו אל המדרכה. שלא כדרכו, להשתובב עם חבריו בהסעה, הוא התבודד מאחורי תחנת ההסעים.
די מהר ניתך עלינו מבול. הילדים וההורים נדחקו לתוך תחנת ההיסעים, ביקשתי מדניאל להיכנס אליה אף הוא, ורצתי הביתה כדי להביא להם מטריות, ומכנסיים ארוכים לדניאל. הוא סירב לקחת אותם אתו או להתלבש מחדש בבית, אז אחיו התנדב ליטול אותם בתיקו.
מכיוון שלא היה גם לי מקום להידחס בתוך תחנת ההיסעים, וכבר נרטבתי כולי, אמרתי לילדים שאני אלך הביתה ולא אחכה, כמו תמיד, להיפרד מהם בעלותם לאוטובוס. הם הנהנו, ואני רצתי הביתה.
נעמדתי בכניסה לבית. חשבתי על דניאל. אמרתי לעצמי, שאמנם, אני גדלתי בבית שבו מקדשים את סדר היום ואת המחויבות למסגרות חינוכיות. שאין דבר כזה לא ללכת לבית הספר או לא ללכת לעבודה. אבל שהילד שלי בבירור מביע צורך רגשי להישאר בבית, ושמותר לי לחרוג מן החינוך הנוקשה שאני גדלתי בו. שאני לא רק אבא, אלא גם אימא. שעלי לגלות בתוכי יכולת להכיל את הבן שלי, כשהוא זקוק לזה.
חזרתי אל תחנת ההיסעים. אמרתי למיכאל בצד, שלאחיו יש מצב רוח, ואם זה בסדר מבחינתו שהיום דניאל יישאר בבית. מיכאל אמר שכן, ואז סימנתי לדניאל לצאת מן התחנה. הוא בא לקראתי, הושטתי לו את ידי, ויחד הלכנו הביתה. עם כול פסיעה הרגשתי שיורד ממני משקל של טון. שאני נמלא ברווחה. כי בשנים קודמות, מהגן ועד הנה, לא אחת התעקשתי והכרחתי אותו ללכת לגן או לבית הספר. והנה, פתאום, משהו בי השתחרר.
נכנסנו הביתה. התיישבנו לאכול יחד ארוחת בוקר. אחרי ארוחת הבוקר הסברתי לו שעלי לעבוד, והוא אמר שייצא לטייל על הקורקינט שלו. אני התיישבתי לערוך אחד מן הספרים שאני עורך. ערכתי בו את המנה היומית שלי, עשרה עמודים, ובינתיים דניאל חזר הביתה, ועשה כול מיני טריקים עם הסמטרפון ומוט הסלפי שלו.
ואז הרפד מנצרת התקשר, לשאול אם הוא יכול לבוא לקחת את הרהיטים. אמרתי לו שכן. בינתיים כיבסתי ותליתי שתי מכונות כביסה באור השמש שבקע פתאום בינות לעננים. מקץ כשעה הוא הגיע, פירק שתי ספות ושתי כורסאות טלביזיה אהובות, אך מרופטות ושבורות, והעמיס הכול על הטנדר שלו. אני הסתובבתי בבית וניקיתי את כול הלכלוך שיצא מן הספות. אחרי שהלך התיישבתי להעביר פקס לבנק, בבקשה להעברת כסף לדלהי, למרפאת הפונדקאות שלנו, כדי שיוציאו לי עותקים מקוריים של תעודות הלידה של הילדים.
העברתי את הפקס שמונה פעמים, וביניהן ארבע שיחות טלפון מן הבנק, כי בכול פעם חסר להם דף אחר.
אחרי כן מיכאל חזר מבית הספר בהסעה, ודניאל החליט להצטרף אליו לצהרון. התיישבתי לאכול, מול מאות ההודעות בווטסאפ, בקבוצות המחאה שאני שותף להן, והלכתי לנוח.
כשקמתי, הבנים חזרו הביתה עם שני חברים, התיישבו להנאתם על כריות על רצפת הסלון ושיחקו יחד. אני שתיתי קפה, התבוננתי בגשם בחוץ, והבנתי שאינני יכול לדחות עוד את סידור בגדי החורף בארון הבגדים שלהם.
נטלתי בידי בקבוק מים וחופן שקיות שחורות של אשפה, לאריזת בגדים שאעביר הלאה בישוב, ועליתי למעלה. למול עיניי היו שישה מדפים עמוסים בבגדי קיץ וחורף. לקח לי לפחות שלוש שעות למיין אותם. מה אני מעביר ולמי, מה להותיר בארון ואיך לסדרו כך שהילדים יתמצאו בו מבלי לבלגנו בכול בוקר מחדש.
בהפסקה צלצלתי למי שהיה אמור לסייד את הבית לחורף. תהיתי מדוע עוד לא הגיע. נתתי היום את הסלון לריפוד, אמרתי לו, ואני רוצה לסייד בשבוע הבא. הוא אמר לי בדיוק מה שאמר לי לפני שנה. גם אז ביקשתי ממנו לסייד את הבית, והוא חיכה עד הגשם הראשון, ואמר לי שבמזג אוויר כזה לא כדאי לסייד את הבית, ומוטב לחכות לאביב.
"אני לא מחכה יותר," אמרתי לו, זוכר שזו בדיוק התשובה שנתן לי לפני שנה, ומאז הקירות התלכלכו עוד יותר. "אני מצטער, אבל אמצא מישהו אחר."
בהפסקה הזאת עשיתי כמה טלפונים לחפש סייד, ואז שבתי למיין את ארון הבגדים למעלה.
כשסיימתי, היו לי עשר שקיות בגדים להעברה לילדי הישוב כאן. הורדתי את כולן למטה ליד הדלת, והצעתי לילדים לבוא להתקלח. עלינו להתקלח. בו בזמן גם החלפתי להם את המצעים במיטות. הם לא רצו לאכול והלכו לישון. או זה מה שחשבתי.
ירדתי לאכול ארוחת ערב מול החדשות. עברתי על כול ההודעות מן השעות האחרונות בקבוצות המחאה. עניתי לכמה מהן. יצאתי לעשן בחוץ, מרגיש שאני סחוט לגמרי. התבוננתי בעצמי, מרגיש מרוקן. לא עשיתי שום דבר היום, אמרתי לעצמי, מה אני כול כך עייף. בסך הכול מיינתי בגדים בארון.
התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. תוך כדי כתיבתו הילדים ירדו למטה. תכף עשר בלילה, כן? "אבא, אני רעב," הודיע לי דניאל. "מה, השתגעתם? עוד מעט עשר? אתם לא ישנים?" "לא, שיחקנו במיינקראפט," צהל מיכאל. "אתם לגמרי דפוקים בשכל," חייכתי אליהם. "מה, מה אמרת!?" צחק דניאל.
"מה אתה רוצה לאכול? לחמם לך שניצל? מג'דרה?"
"לא."
"אתה רוצה שאכין לך דייסת שיבולת שועל?"
"לא. אני רוצה פיצה."
"אבל פיצה תיקח רבע שעה."
"אז שתיקח."
מזל שתמיד יש לי פיצה חצי מוכנה של 'רמי לוי' במקפיא.
מיכאל נכנס כרגע לחדר העבודה שלי.
"רוצה לעשות אתי שיעורי בית?"
"עכשיו?"
"כן."
השעה שלוש דקות לעשר.
לא עשיתי כלום היום. לא כתבתי מלה בספר הבא שלי, לא קראתי להנאתי בספרי התחקיר.
הייתי אימא במשרה מלאה היום. אבל לא אם כותבת. סתם אימא, שמטפלת בכול מסביב.
מעניין מתי הם ילכו לישון. אני חושש שאפול על המיטה מעט אחריהם.
ומחר בוקר שישי, וכשהם יהיו בצהרון אני אסע לקניות ב'רמי לוי,' ולאסוף את המשקפיים של דניאל מתיקון, ולקנות ב'הום סנטר' 'טלפון' וצינור חדשים ומכסה אסלה לחדר האמבטיה, ואחפש מי שיעזור לי לתקן. ואחר כך אנקה את המקרר, אשטוף את הירקות והפירות ואניח את כול המצרכים בבית, אקרא קצת בעיתוני השבת, אנוח ואז אבשל ארוחת שישי, שאגיש, ואשטוף את כליה.
אני לא מקטר. אני רק עורך לי רשימת מטלות למחר. שיהיה לכםן לילה טוב.
נ.ב.
מותר לי לפעמים לחרוג ממנהגי, ולכתוב פוסט של הורה יחידני, לא של אדם פוליטי:) לא כן?
