במהלך כתיבתו של כול ספר ישנם פרקים המוצאים עצמם, בסופו של דבר, מחוצה לו. 'כשהמתים חזרו' היה אמור להיות טרילוגיה. 'כתר' ואחרי כן 'כינרת זמורה' דחקו בי לקצרו. לפי אמונתם איש לא היה קורא טרילוגיה. מאז עברו הרבה מים בנהר המו"לות, טרילוגיות בינלאומיות וגם עבריות ראו אור והצליחו מאד. אבל אני, לצערי, הוכרחתי לצמצם חומר, שנועד מלכתחילה לראות אור בשלושה כרכים, בספר אחד. זו הסיבה האחת לגניזתם של פרקים אלה.
הסיבה השנייה הייתה, שמשיח ישראל מעלה בהם לתחייה את כול שרי הצבא של ישראל, ובהם יצחק רבין, שנוטל חלק מהותי בעלילה – הוא משכנע את המשיח להעלות מן המתים את ישו ואת האימאם הנעלם, המאהדי, כדי למנוע מלחמת דתות. והמשיח אכן מעלה את ישו, שהיה יהודי, אך אינו יכול להעלות את המאהדי, מפני שכוחו המשיחי תקף להעלאה לתחייה של יהודים בלבד.
חששתי מאד, שמא פרסום הפרקים האלה ייתפס בשוגג כפגיעה בזכרו של יצחק רבין, או לא פחות חמור מזה – כפגיעה בקודשי הנצרות והאיסלם. אבל מה שאי אפשר היה לי לעשות בספר, יש ביכולתי לעשות בפייסבוק. הרי בפניכםן, אפוא, שלושה פרקים גנוזים, שאיש/ה לא ראה אותם עד כה מעולם, מספרי 'כשהמתים חזרו.' נדמה לי, שמה שמתואר בהם אקטואלי לגמרי.
אחד החלומות שלי הוא, שיום אחד עוד אוציא לאור בעצמי את הטרילוגיה הזאת, ואז יכירו הקוראים/ות את מלוא היקפה ועוצמתה.
אני מבקש להקדיש את הפרסום הזה למתקשרת, חברתי ריקי קיטרו, שראתה כבר מזמן מה עתיד להתחולל פה. והנה זה בא.
אילן שיינפלד.
נ.ב.
מספרי הפרקים הם מטיוטה גנוזה.
116
ברור היה לכל כי מלחמה גדולה מצויה בפתח, וההיערכות לה, אמרו שרי צבא ישראל, החיים והמתים גם יחד, מחייבת את עם ישראל להצטייד בנשק מיוחד.
בבור בקרייה התכנס צוות מורחב של המטכ"ל, מעובה במצביאי ישראל לדורותיו. יואב בן צרויה לא הבין מהו מחשב ואיך מנהלים מלחמה מרחוק, גדעון דרש מבחן נאמנות במים, ויהושע בן נון קרא לכנס את שרי הצבא, כדי שילמדו מפיו את הקרב על העי. גבי אשכנזי פכר כפותיו בייאוש.
"הם למדו קרבות אחרים," פנה אהוד ברק ליהושע. "מאז כיבוש העי התרחשו כאן קרבות גדולים בהרבה."
"באנו הנה כדי שתלמדו מאיתנו," זעף יהושע, "שבו ולימדו כל מה שעשינו לפני שנולדתם בכלל. אחרי כן תדעו לנהוג צבא!"
משה דיין האזין לו משועשע ומרותק כאחת. הוא מצמץ בעינו אל ברק, שפתיו מושפלות בחיוך לעגן.
"עם כל הכבוד, אדוני," אמר ליהושע, "גם אנחנו עשינו דבר או שניים מאז נעלמתם מעל במת ההיסטוריה."
"כבשתם את הארץ מידי האמורי והכנעני – ואז נתתם אותה לידיהם בשנית," ענה לו יהושע, "איזו מין חוכמת קרב היא זו, לוותר בלא תמורה על מה שכבשתם במחיר דמים!?"
"הוא צודק," נשמע לפתע מקצה החדר קול שאין לטעות בו.
יצחק רבין נכנס פנימה, לבוש במכנסי בד כהים ובכתונת בהירה, קצרת שרוולים. פניו היו סמוקים ועיניו קרות ומלאות חוכמה.
"מה אתם מסתכלים עלי ככה," שאל. "מה חשבתם, שאשאיר אתכם בזה לבד?"
רחש של הסטת כסאות עלה מסביב לשולחן האליפטי. כולם קמו על רגליהם לכבודו.
יהושע בן נון, יואב בן צרויה, גדעון ואבנר בן נר נותרו על מקומם. הם הביטו בתימהון מסביב, לא מבינים מדוע קמו כל שרי הצבא האלה בפני אדם במיטב שנותיו, שאפילו בגדי צבא אין עליו.
"הוא גדול המצביאים שלכם?" שאל יהושע את משה דיין.
"יש האומרים כך," השיב דיין, "אם כי גם בזה יש הפרזה." ניכר היה בו שנעלב.
"ובמה זכה?" שאל יהושע.
"בזה שמימש את הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאתים'," השיב דיין. "אבל לולא נרצח, ודאי היה אוחז שוב בחרב."
"אתה צודק," אמר רבין בטון מאופק.
"ומה עכשיו?" שאל דדו את רבין, חרד. גורודיש הביט בו שותק. הישיבה הזאת נמשכה יותר מדי זמן.
רבין ישב רגע מהורהר, ואז אמר – "אחנו צריכים את המשיח."
כולם הביטו בו תמהים.
"מה הקשר של המשיח לכאן?" התנער אריק, קולו הרעים בחדר, חד וצלול כבעבר.
"על פי המסורת המלחמה הגדולה מוטלת עליו," השיב לו רבין בשקט. "יכול להיות שהוא מחזיק כמה קלפים קרוב לחזה."
"איזה קלפים?" שחק אריק. "אבני ברק? ברקי אש?" הוא פנה אל הנוכחים. "צריך להיכנס בהם, בכל החזיתות, בבת אחת. לשלוח טילים בין יבשתיים מצוללות הדולפין על איראן, וטילי קרקע קרקע על ביירות, דמשק ועזה. אחרי כן יש לפצל את מפקדת זרועות היבשה…"
"שמענו," חתך אותו רבין. "עכשיו, אחרי ההתנתקות והטילים על הדרום, אתה גיבור גדול."
שרון השתתק.
"תתקשרו למשיח," פנה רבין לאהוד ברק. אהוד סימן לעוזרו. הטלפון צלצל בבית המלון בעיר המתים.
"מי זה?" ענתה פאני.
"אלוף משנה יריב שפע," השיב לה קול גברי.
"מי!?" צעקה אל תוך השפופרת.
"גברת, אני מדבר מהמטכ"ל בקרייה, אני צריך דחוף את המשיח!"
"מה!?" שבה וצעקה.
סולומון קרב אליה.
"מי זה? מה הוא רוצה?" שאל.
"מישהו רוצה לדבר איתך," מסרה לו את השפופרת.
סולומון הרים את השפופרת.
"האלו?"
"אדוני המשיח?" שאל אל"מ שפע.
"כן."
"יצחק רבין רוצה להיפגש איתך."
117
כאשר הגיע אל עיר המתים נדחקו רבים לראותו. כולם זכרו את היום שנרצח בו, והיה ליום כיפור שני. הרחובות היו שוממים, התנועה בארץ שבתה מלכת, כאילו חורבן ירד על הארץ. כל מי שחיו באותם ימים הרגישו כי נפל דבר.
בזכות תעצומותיו של עם ישראל נמנעה אז מלחמת אחים, והרוצח הושלך לבור כלא. אבל הדי המעשה הנורא הזה עוד היו בליבותיהם, ולפיכך נאספו בצידי הדרכים, להציץ ולו פעם אחת בפני האיש הזה, שנרצח על מזבח השלום.
לא רק מחוץ לבית ביקשו אנשים לראותו, אלא גם בתוכו פנימה. מרגע שנודע להם מי עתיד לבוא לבקרם, ביקשו בני המשפחה מסולומון להמתין עימו בחדר ההסבה של בית המלון ולקבל עימו את פני האורח.
יצחק רבין נכנס, עבר איש-איש ולחץ את ידיהם, כל המברכים אותו על שובו לארצות החיים – שלמה ושרה פלדמן, יענקל, יונה וליזה, כסיל, ועלוועל ואיטה, זלמן וגולדה, משה, פאני וייטי.
רק אחרי לחיצת הידיים, שנתמשכה למעלה מן הצפוי, פנה לסולומון.
"נלך לשוחח באופן פרטי?"
סולומון נטל את ידו, שילבה בזרועו והוליכו אחריו אל הספרייה.
פאני מיהרה אחריהם להציע לאורח מאכל או משקה.
יצחק דחה את הצעתה.
"הזמן דוחק," אמר לה. "עם ישראל בסכנה גדולה. באתי לדבר עם המשיח ואני מיד חוזר לבור במטכ"ל."
פאני יצאה מן החדר.
"שמעתי על נאומך בכנסת," אמר רבין לסולומון. "זה היה נאום מצויין."
"תודה," אמר סולומון. "אבל לא בשביל זה טרחת ובאת מן המתים."
רבין חייך.
"באתי לנתח איתך את המצב ולחשוב על פתרון."
"בבקשה," אמר סולומון.
"בנאומך דיברת על שלוש הדתות. הצהרת שאין בכוונתך להרוס את אל-אקצא או את כנסיית הקבר הקדוש, אלא לבנות לידן את בית המקדש השלישי."
"זו נראית לי הדרך היחידה להשכין שלום בין הדתות," אמר סולומון.
"בצדק," אישר רבין. "המקום קרוי 'האגן הקדוש.' הוא ערש המריבה והמקור היחיד לשלום עולמי. בזה כיוונת בדיוק לנבואות אחרית הימים. הגויים יעלו אל הר אדני, כדי להתפלל איש איש לאלוהיו."
"אחרי הכל, בני אותו אלוהים אנו," חייך סולומון.
"בדיוק כך," השיב לו רבין. "אבל כדי שזה יקרה הם צריכים משיח."
סולומון לא הבין על מה הוא מדבר.
"אבל אני כאן," מחה.
"עם כל הכבוד, אתה משיח היהודים," הסביר לו רבין, "הם לא יעלו אל הר אלוהים כדי להתפלל בעבורך. בשביל זה הם זקוקים לישו ולמאהדי."
סולומון עקב אחר מחשבתו. הוא זכר היטב כמה פעמים בהיסטוריה ניטשו בירושלים קרבות בין בני דתות שונות, ואילו מריבות פרצו אפילו בין כנסיות וזרמים בתוך הנצרות, בכל הקשור בשליטה על כנסיית הקבר.
"אבל, כמו שאמרת, אני משיח יהודי," השיב לו. "אינני יכול להעלות אחרים. לא את המאהדי, ודאי שלא את ישו."
"בספר ישעיה יא' נאמר 'וייצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה,'" ציטט רבין, "פה טמון יסוד משוגתם של הנוצרים, שלא היו אלא יהודים שסרחה דרכם."
"איך אתה יכול לומר דבר כזה!?" הזדעק סולומון. "הלא יש להם דת שלמה אחרת!"
"ישו היה יהודי, ולא נתכוון להקים דת חדשה, עד שבא תלמידו פאולוס, השתית על ניסיו דת אחרת ומשך את ההמון אחריו."
"נניח שאסכים לך," אמר סולומון, "ומה עם המוסלמים?"
"הם מגזע ישמעאל. גם להם ניתנה ההבטחה, גם להם ניתנה הארץ."
"עם המוסלמים אני לא מתעסק!" קרא סולומון.
"חכם גדול," אמר רבין בציניות, "קודם יוזם את בניין המקדש, ואחרי כן לא מתעסק עם המוסלמים."
סולומון השתתק.
"זה לא היה אמור להיות כך," אמר כעבור רגע, "אבל הייתה לנו הזדמנות לתרומה של מיליארד דולאר, וניצלנו אותה."
"אתה, והסנהדרין," אמר רבין. "אבל את המלחמה השארתם לנו."
סולומון נשא אליו פנים מלאי מצוקה. הוא הכיר בצדקתו, ורבין הבחין בכך.
"לא די בגאולת ישראל. גאולתנו לא תהיה שלמה מבלי שנושיע את האחר," אמר בשקט. "האחר הוא ישועתנו. והאחר הוא דתות העולם."
"אבל זה כל כך קרוב לנוצרי ולמה שהטיף, או הטיפו בשמו חסידיו," אמר סולומון.
"הרי אתה כבר אמרת, כולנו בני אותו אב, אברהם אבינו עליו השלום. אנשים אחים אנחנו. אבל ראה עד לאן הגיעה שנאת אחים, ומה עוללה. הרי למדת היסטוריה. כמה פעמים עלו עלינו הנוצרים עם הצלב שלהם, והמוסלמים עם קוראנם. הרי זו שינאה שאין לה סוף. בכל דור קם מי שמאמין כי תפקידו לגאול את בני דתו ואמונתו מרשעתן של הדתות האחרות, ובאמת דתות אחיות הן."
"מלחמת הדתות היא מלחמה ניצחת ועקובה מדם," הסכים סולומון.
"בדיוק," אמר רבין, "וזו הסיבה ששלח אותך אלינו. לא רק כדי להעלות את המתים היהודיים, אלא כדי להשכין שלום בין שלוש הדתות."
"זה גדול עלי," נשף סולומון, "אני לא חושב שאתה מבין מה אתה אומר."
בעיני רוחו כבר ראה את עצמו נדחף, על כורחו, למיני כינוסים בין-דתיים גדולים, יושב בתוכם עם רבנים וכמרים וקאדים, חכמי דת מכל הדתות, ומנסה לפשר ביניהם. בדמיונו כבר היה יכול להריח את הריח המקיף את ראשי הכנסייה, ריח ישן ומסואב, ספוג באבק הדורות. אלה דברים שלא נועדו לו, הרגיש. זה מעבר לכוחותיו. כל כמה שהסכין והסתגל לתפקידו כמשיח, אין הוא רשאי לגעת במשיחי הנוצרים והמוסלמים, מפני שאז עלולים אלה לחשוב, שהוא טוען לכתר מנהיגו של עולם.
"לא, זה אתה שאינך יודע מה אתה שח," ענה לו רבין. "אתה כופר בעיקר, בשליחותך."
"זו מעמסה גדולה מדי לכתפיו של אדם אחד. אני לא יכול ליטול על עצמי את הפיוס בין שלוש הדתות הגדולות."
"מה מפחיד אותך?" שאל רבין, "שמה שאתה עושה לא יסתיים? כן, הוא עמוק ורחב-יריעה ורב ערך, ואינך יודע מה תהיה אחריתו. אבל אין זה אומר שעליך לצמצם בו. אדרבא, צא ועשה כל שליבך חפץ. בסופו של דבר יודיע לך בעצמו על סופו."
"אני חושש ששעה שאסיים את המעשה הזה יסתיימו גם חיי," לחש סולומון.
רבין הביט בו בחמלה.
"גם אני עשיתי מעשים, וחיי הסתיימו בגללם. והנה, חזרתי. אתה הוא זה שאמור להאמין בריבונו של עולם. ברצונו. בכוונותיו. אל תדאג. שום רע לא יאונה לך. כשם שאני חזרתי, גם אתה עוד תחזור."
"אין איש בעולם שיכול להיות ערב לי לכך," לחש סולומון.
רבין הניח את ידו על כתפו.
"רק כשתסיים את המעשה שלך יתחילו חייך. עד כה היו הרבה אנשים שלא הכירו בך כמשיח. רק משעה שתגמור מה שעליך לעשותו יידעו מי לפניהם. רק אז יכירו לך תודה ויחלקו לך את הכבוד הראוי לך."
"אני לא רוצה כבוד," אמר סולומון, "אני רוצה שקט. ושקט כזה לא יהיה לי אם אקלע לקונפליקט היהודי-נוצרי-מוסלמי."
"אבל כבר נקלעת, וקלעת בתוכו את כולנו!" נזף בו רבין. "עליך לקבל את גורלך, גם אם לא הכרת בו מקודם. אין נתיבו של אדם נרמז מראשיתו. הוא נולד וחי בעולם, מתחיל להלך בו, ורק אז מתגלה לפניו הנוף השלם של מסעו. אתה חשבת, שמסעך התחיל בפרו ויסתיים בארץ הקודש. אחרי כן האמנת, שהתחיל בתוך ליבך ויסתיים במציאות גאולתך. אבל זה לא נכון כבר. אינך יודע מה תכלית המסע שלך, וזה מה שמחריד אותך כל כך. שהמסע שלך מתפרש ומתפענח מתוך עצמו. שאתה עולה נצחי לרגל, אבל לא אל מקדש או אל אלוה, אלא בתוך עצמך. אני, ואף אחד אחר, איננו יכולים ללמדך מהי האמת למענה באת לכאן. עליך למצוא אותה בעצמך. אבל דע לך, הדתות שלנו הן ממקור אחד, ומלכתחילה לא התכוון ישו אלא למזג ישן עם חדש. עד שבאו תלמידיו וכתבו מה שכתבו כאילו מפיו, והיטעו את הציבור לחשוב שאלה דבריו, וקלקלו במקום שהיו צריכים לתקן, והביאו על ראש היהודים צרה גדולה. אין בינינו חילוק בכל הנוגע לקיומו של האל, אלא בשאלת המשיח, טבעו ותכלית חייו. ואת הקונפליקט הזה, שהוא הוא לב-ליבה של המלחמה הקרבה אלינו, רק אתה תוכל לפתור. אחרת, יהיה כאן רע ומר."
אמר – ונסע חזרה אל הבור במטכ"ל.
כל נים בנפשו וכל חינוכו וגידולו התקוממו בו נגד האפשרות שיקים מקברו את ישו. "עזבני יי ואדוני שכחני," מלמל, בוהה בחלל הריק, לא יודע מה יעשה. הכל ניתק ונפרם. אובד בים השיכחה. "השם לא עזב אותך," שמע קול. "זה אתה ששכחת את אלוהי ישעך!" הוא נפנה כה וכה, מחפש אחר מקור הקול שנשמע לו בנעלם, הביט בחלל נכחו ולא ראה דבר. הוא חש מוקף בקולות ובמראות שאינם שלו, בשיירי חייהם של אחרים, ששילחו בו את עברם שעה שאינו מוגן מפניהם, וערערו לגמרי את ישותו.
"עד אנה תשכחני נצח," המשיך סולומון למלמל, אחז בתנ"ך וחבט בו על עמוד התפילה לפניו. הספר העלה הד עמום ונפתח לו במזמור פ"ח בתהילים. הוא קראו, וגוו הצטמרר.
"הלמתים תעשה פלא: אם רפאים יקומו יודוך סלה
היסופר בקבר חסדך; אמונתך באבדון.
הייוודע בחושך פלאך; וצדקתך בארץ הנשייה.
ואני אליך ה' שיוועתי; ובבוקר תפילתי תקדמך.
למה ה' תזנח נפשי; תסתיר פניך ממני.
עני אני וגווע מנוער; נשאתי אימיך אפונה
עלי עברו חרוניך; ביעותיך צימתתוני.
סבוני כמים כל היום; הקיפו עלי יחד.
הרחקת ממני אוהב ורע; מיודעיי מחשך."
מי שכתב את המזמור הזה היה בדיכאון עמוק מאוד, חשב. הוא מדבר כביכול מהמתים, אבל למעשה בין החיים הוא. טרונייתו כלפי האל היא על כך, שהוא עושה פלא למתים, במקום לשמוע לשוועת החיים. האל מתואר כאן כאל כפוי טובה וקפריזי, שהאדם מתפלל אליו מדי בוקר, מביע את אמונו בו, אבל האל לא נענה לו, אלא למתים בלבד. האדם נושא על נפשו, ואילו האל מתעלל בו.
סולומון סגר את הספר בחרדה גדולה. לא לתשובה הזו פילל. הוא חבט בו כדי לקבל תשובה לדבר שהטריד אותו יותר מכל. מה יעשה, האם יתערב במלחמה הגדולה ויביא הנה את משיחם, אם לאו. אבל הספר ענה לו תשובה שהחרידה אותו. שהוא, כמו האל המתואר במזמור הזה, אינו פועל לרווחת החיים עוד, אלא לרווחת המתים. אין הוא שומע לשוועת החיים, אין הוא קשוב כולו להווה. הוא שקע בעבר, שכח את ערכם של החיים.
איש לא יעזור לו. לא בן אדם, לא מלאך. רק הוא מצוי שם. וכדי להציל את ישראל עליו לבחור בחיים, לא במתים, להמרות את פי סבו ואת פי אביו, לעשות חילול קודש. להשיב הנה את ישו, משיח הגויים, שבעטיו באו צרות כאלה על עם ישראל.
הוא הרגיש בודד כפי שלא היה אף פעם, וקילל את עצמו על שהכיר את משפחתו והתרגל בה. מה רע היה לי בבדידותי, עינה את עצמו. הלא רק משטעמתי את טעמה של משפחה נהייתה חסרה לי. כל עוד ישבתי עם עצמי לא היה רע לי. הייתה לי עבודה, ראיתי בני אדם, אבל הם היו מסביבי כמו צללים על דופנה של מערה. ראיתי אותם ולא הבחנתי בהם כלל. ועתה אין לי למה לצפות מהם מלבד כאב לב ויסורי נפש.
כמה רעים ומרים הם ימיו של משיח, אמר לעצמו. מה עוד עלי לעשות, מה עוד עלי לעבור, כדי שיניחו לי, כדי שינחוני, או כדי שאוכל להימלט מפה.
הוא הרגיש כבול ואסור, לא בבית המלון, גם לא בתפקידו, אלא אלא בגבולות השגותיו. יש לו רק הבנה מסויימת, מוגבלת, של עצמו ושל חייו, ויותר מזה אינו יכול להשיג או לדעת. וכיצד מצפים ממנו שינהיג עם שלם.
הוא נשכב על מיטתו, עצם את עיניו, ספר לאחור ונכנס לרגיעה, מבקש בנפשו אישור אחרון למה שהבין ממה שקרא בתהילים, וככל שהעמיק רדת בתוך נפשיותו הגיעו אליו מראות מזמנים אחרים, ועיקרם בכתובים, הרבה כתובים, שלא יכול היה לזוכרם, אבל חש כאילו נפשו יודעת אותם, מפני שראה בתוכם את הרי ירושלים, ועליהם הר קודשנו, ועליו מקדשו.
וההר נישום וחרב. שברי אבנים גדולים יש עליו ומיני עשב מצטמח ביניהם. ועליו עומד הכותל המערבי, ובתוך הכותל מצוייה אבן שחורה, שהיא מקור כל הרע שבא על עם ישראל, והחל חוזה ברוחו איך הוא בא ומוציא את האבן הזאת מן הכותל, שמקודם היה מכתלי בית המקדש, והאבן השחורה מתרסקת, וההר נבקע, ומגלה אוצרותיו. כי בתוך ההר גנוזים יסודות מקדשנו, וכעת הוא רואה המולת בנאים יהודים, בונים מחדש את בית מקדשם.
בכל מה שעשה לא ידע כי הוא מכוון לרצון השם, ואף על פי כן שחשב כי את עצמו ואת נפשו הוא מפרנס בזה, הרי שריבונו של עולם שלחו לעשות בדיוק מה שעשה, לפי שבראו ונתן בו אותם קצוות וסתירות, שהיו הכרחיים לנפשו בשביל שתתעבר בה נפשו של משיח. לא בכדי יצק בו את יסוריו ואת אחרותו ושלחו הנה, שבדידותו תתעצם ונפשו תתעטף עליו. כל הימים האלה שהתייסר בהם לא היו אלא ימי הסתתרותו והתעברותו ברוח הקודש, ימי התעצמות האור האלוקי בנפשו. הוא עשה כן כדי להכינו לרגע הזה.
118
הרמטכ"ל וקציניו ליוו אותו, כסוי ראש, כדי שלא יזהוהו, דרך הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה. הם הלכו לאורך הוויה דולורוזה, מפלסים להם דרך בין המוני העוברים ושבים בעיצומו של יום שוק.
בפתח הכנסייה היכה בו ריח הקטורת. הוא הביט פנימה, בחלל הגדול והדחוס, ורגישותו לאבק התעוררה בו. הוא התעטש, אבל עתה לא הייתה לו שהות להרהר בכך. הוא ביקש שיובילוהו הלאה.
"אתה יודע לאן אתה צריך להגיע?" שאל הרמטכ"ל.
סולומון הנהן.
כשהגיעו לחלל הכנסייה הקופטית ביקש שייצאו החוצה, יסגרו את כל הפתחים ויותירוהו שם לבדו. רק אחרי שעשו כן ניגש אל הקבר, שם עליו את ידיו ובירכו.
הקבר הזדעזע. סדקים ניבעו בו והלכו והתרחבו, עד שהתפצפץ. ישו נעמד על רגליו, יצא מן הקבר, הביט כה וכה – והושיט את ידו לסולומון כדי שינשקה. ודאי היה לו, שעם קומו מן המתים, יהיו אלה חסידיו שיקבלו את פניו.
סולומון הביט בידו במבט צונן. ישו החזיר אותה לחיקו.
"לולא היית יהודי לא היית זוכה בתחיית המתים," אמר לו. "אפילו מלכות השמיים מקורה ביהדותך."
"מי אתה!?" שאל ישו.
"סולומון פלדמן, משיח היהודים."
ישו הביט מסביב, וראה שהם לבדם. איש מבין שליחיו לא קם עימם. הוא הסתובב מסביב, הביט בקירות העבים, המכוסים בבד, הריח את ריח הקטורת הספונה בחלל הכנסייה והביט שוב בסולומון. אבל וחפוי-ראש הסיט את שערו הארוך מעל פניו, ופנה אל הפתח.
"עצור, לאן אתה הולך?" שאל סולומון.
"הביתה," ענה ישו. "לגליל. לנצרת."
"מה חשבת, שאתן לך ללכת ולעשות לעצמך נפשות?" עצרו סולומון. הוא אחז בו וקרא לחיילים שעמדו בחוץ. הם נכנסו פנימה, תפסו בישו ואזקו אותו.
"לאן?" שאלו את סולומון.
"לשום מקום," פסק, "שיישאר כאן. שיטפלו בו, ירחצו את בשרו ויטהרו את פצעיו," אמר. "ובאשר אליך," היתרה בישו, "מכאן ואילך אל תוציא אף מילה. נציג אותך בפני מאמיניך בזמן הנכון."
ישו הרכין את ראשו בהכנעה. הוא העדיף את האפלולית הצוננת של הכנסייה על פני חשכת הקבר.
סולומון ביקש מן הרמטכ"ל לדבר עם יצחק רבין. הרמטכ"ל רמז לשלישו, וזה חייג ללשכתו של רבין בקו מאובטח, אמר כמה מילים והושיט את הטלפון לסולומון.
"האלו?" אמר סולומון אל השפופרת.
"הו, כבוד המשיח," אמר רבין, "נזכרת?"
"אני מצטער," ענה סולומון. "הייתי זקוק לזמן."
"הצער שלך לא יעזור לי עכשיו," אמר יצחק רבין. "מה אתה רוצה?"
"אני לא יודע אם זה בשביל כולם לדעת," לחש סולומון, "אבל עשיתי מה שביקשת. אני מדבר מכנסיית הקבר. ישו חזר."
רבין קפא לרגע עם הטלפון בידו.
"אתה בטוח?" שאל בקול זהיר.
"כן," אמר סולומון.
רבין ביקש ממנו את הרמטכ"ל. הוא אישר את דבריו.
רבין סגר את הטלפון וטפח בידו על השולחן.
"יש!" קרא.
כל הנוכחים הביטו בו במתח רב.
"תשיגו את שמעון," אמר.
נשיא המדינה זיהה את קולו מיד. הוא היה מאושר לשמוע אותו. כשנרצח נעקר מתוך חייו. והנה הוא יושב בבור בקריה.
"שמעון," פנה אליו יצחק בלי שהיות, "צריך לכנס מסיבת עיתונאים בינלאומית במשכן."
"עכשיו, ערב מלחמה?!"
"כן," אמר רבין וכיסה בידו על פיו הצמוד לשפופרת. "אל תדבר על זה, אבל ישו חזר."
פרס קפץ ממקומו.
"מה!? אתה בטוח!?"
"דיברתי עם המשיח. הוא כאן."
"תגיעו מיד לירושלים," אמר שמעון פרס. "אני כבר אדאג לכל השאר."
לשכת העיתונות הממשלתית פתחה חדר תקשורת במשכן הנשיא, והכינה את מורד הדשא הגדול בירכתי הבית. בקצה הדשא, ליד הגדר, הציבה במת נואמים עם טריבונות ולמולה מושבים. משני צדי הבמה הסדירה מתחמים סגורים לצלמי עיתונות, ומאחרי שורות המושבים רמפה מלבנית ארוכה, שצוותי טלביזיה יוכלו להעמיד עליה את ציוד הצילום שלהם. בצד החצר התקינה קונסולה גדולה לחיבורי קול. מחוץ לגדר הכשירה חניון לניידות טלביזיה, שהגיעו למתחם ופרשו בו ציוד.
כל נציגי התקשורת הזרה קיבלו בו-זמנית את הזימון למסיבת העיתונאים במכשירי הביפר שלהם, ואחרי כן גם בהודעות אס.אם.אס. איש מהם לא העלה על דעתו להחמיץ את האירוע. אנשי לשכת העיתונות הממשלתית הבטיחו להם שהוא הרה גורל.
מסיבת העיתונאים נפתחה בדיוק בשבע וחצי בערב, עם מהדורת החדשות המקדימה את המהדורה המרכזית.
ראש לשכת העיתונות עלה לבמה, נטל את המיקרופון והציג, בהתרגשות מתאימה למעמד, את כל היושבים על טריבונת העץ שעל הבמה, הוגי הדעות הגדולים של היהדות: תיאודור הרצל ואלברט איינשטיין, רש"י, הרמב"ם והרמב"ן, ר' מנדל מקוצק, ר' שניאור מלאדי, פרנץ רוזנצווייג, ישעיהו ליבוביץ' ועוד רבים.
אחרי שמנה את שמות היושבים על הבמה הזמין את הנוכחים לצפות מעל מסך וידיאו ענק, שהיה ממוקם משמאל לבמה, בפריצת שידור מיוחדת מצפת. העיתונאים מתחו ראשיהם אל המסך, וראו בו תפילה מיוחדת שהתקיימה באותו רגע בבית הכנסת ע"ש יוסף קארו בצפת, בהשתתפות רבן שמעון בר יוחאי, בנו אלעזר, הבעל שם טוב, האר"י, רבי יוסף קארו, ר' משה קורדוברו ומקובלים מן הדור האחרון. כולם עטו טליתות, כולם היו כרוכים בתפילין, וממצחיהם בקע אור מוזר שהקיף את העיר.
המקובלים התפללו תפילה מיוחדת לשלום ישראל, ששמו המלא של הקדוש ברוך הוא, בן שבעים ושתיים האותיות, כלול בה.
העיתונאים הביטו בהם ביראה. רובם לא ידעו עברית על בוריה, ולא היה להם מושג מה אומרים היהודים הזקנים האלה.
פס זוהר של תרגום סימולטני ריצד פתאום בתחתית המסך, ובו תרגום התפילה.
עם סיום התפילה הודה ראש לשכת העיתונות לזקני המקובלים, השידור נפסק והוחזר למשכן הנשיא.
"מה הייתה התפילה הזאת?" שאל עיתונאי בכיר מה"ניו יורק טיימס" מן הקהל.
"תפילה יהודית עתיקה לביטול הגזירות ולעורר בה רחמי שמים," השיב לו ראש לשכת העיתונות בתמצות. השעה הייתה כבר עשר דקות לשמונה, השעה של מהדורת החדשות המורחבת.
הוא מיהר להציג בפני התקשורת הזרה והמקומית את מצביעי ישראל, שישבו בשורה הראשונה לפני הבמה. המצלמות עברו על פניהם הקשות, ולא החמיצו איש.
בדיוק דקה לפני שמונה הזמין ראש לשכת העיתונות הממשלתית את נשיא המדינה, מר שמעון פרס, לשאת את דברו.
מר פרס עלה לבמה בדילוג, צעיר משמונים שנותיו. הוא היה לבוש בחליפה, מעונב, וחריפות על פניו.
"פנינו לשלום," פתח בנאומו לפי סימן מראש לשכת העיתונות. "תמיד היינו עם שוחר שלום ומקנה דעת. כל הדורות רדפו אותנו, היכו בנו והרגו בנו. אבל תמיד נחלצנו מכל צרה. פנינו לשלום, אבל אם יכריחונו למלחמה, אם תיכפה עלינו, ננצח בה! אל תעמידו את כוחנו במבחן!"
"יכולנו להראות לכם את הטילים שהוצאנו ממחבואם, מוכנים לשיגור," אמר, "אבל כדי להוכיח לכם שעם שוחר שלום אנו, החלטנו לחשוף בפניכם את מי שמיליוני בני אדם בעולם כולו מחכים ומפללים לשובו," אמר – והחווה בידו קדימה, אל מעבר לעיתונאים שישבו לפניו, שורות שורות, רושמים את דבריו.
ראשי העיתונאים ומצלמות הטלביזיה סבבו לאחור. זרקורים רבי עוצמה נדלקו בקצה הדשא, מאירים את פתחו של המתחם באור בהיר כאור יום.
מקצה השביל היורד מרחבת הפסלים אל הגן צעד פנימה ישו, הולך לאיטו, לגופו צלב ולראשו עטרת קוצים.
מהומה גדולה קמה בקרב היושבים שם. כתבים וצלמי טלביזיה זרים הצטלבו ונפלו על ברכיהם. קריאות תדהמה ושבר נשמעו מכל עבר. נציגי התקשורת, שכל אחד מהם בא מארץ אחרת, אבל רובם בני אותה דת, התקשו להאמין למראה עיניהם.
ישו צעד לאיטו, נושא את צלבו, עד ירכתי הבמה.
שקט עמד באוויר. רוח לא זעה, ציפור לא צייצה.
תחילה החלו המצלמות לתקתק. אז קמו על רגליהם מאות כתבים והחלו ממטירים עליו שאלות.
"מתי הגעת, אדוננו המשיח?"
"האם זו תחייתך מן המתים שבישרת עליה?"
"איפה היית עד כה?"
"האם השליחים בעקבותיך?"
ישו חייך בפנים מסוגפים ולא אמר דבר. הוא יישר את הצלב מאחרי גוו והיישיר את עיניו אל המצלמות, כפי שהדריכו אותו מקודם אנשי הנשיא.
"קומו צאו מבתיכם, כי לכם מלכות השמיים," אמר.
"אבל שום נוצרי מלבדך עוד לא קם לתחייה, אדוני!" זעקה אליו פטריסיה דה-האן, כתבת הטלביזיה ההולנדית, שחשפה ראשונה את תחיית המתים, ומיד הושתקה על ידי חבריה.
ישו לא השיב להם, כפי שסיכמו עימו סולומון ואנשי הנשיא. הוא הרים את הצלב על גוו, פנה שמאלה והמשיך ללכת, נושא את הצלב הענק אל מאחרי הקלעים.
את דרשתו הגדולה נשא ישו לא במשכן הנשיא בירושלים אלא על הר האושר. ההר היה כבר מוכן ממילא, מפני שסיפור המעשה הזה התרחש זמן קצר אחרי ביקור האפיפיור בארץ הקודש, ולקראת בואו נבנה בהר האושר אמפיתיאטרון למאות אלפי מאמינים.
עתה, שישו עלה מן המתים ועשה את כל הדרך מגולגלתא עד טבחה ומשם להר האושר, מהלך חופשי בארץ שמשיחה יהודי, אבל יש בו די תבונה ורחבות לב כדי להתיר למשיח הנוצרים להלך בה, אירעו דברים גדולים בארץ ומחוצה לה.
המוני בית ישראל הממלאים את הארץ ותחייתו של ישו עוררו תסיסה בקרב ערביי ישראל. התנועה האיסלמית ערכה עצרות עם גדולות בכפרי הגליל, וקראה להמוני המתפללים לחזור בתשובה לקראת שובו של המאהדי. היא קיימה תפילה מיוחדת כדי לקדם את פניו, בתקווה שאם יכרעו אלפי מאמינים לכיוון מכה, וישתקעו בתפילה, ייעתר לתחינתם ויופיע. בחוגים חשאיים יותר תירגלו מאמינים טכניקות סופיות בתענית ובהתייחדות עם שמות המאהדי, וחידשו מחולות מיסטיים שנשתמרו במסורת רק לעת הזאת.
היו מקומות שבהם, תחת חמש תפילות ביום, שהו המתפללים במסגדים יום ומלואו, צמים ומכים עצמם בשבטים לחים, ובלבד שאחרי בוא משיח היהודים ומשיח הנוצרים, יעלה ויופיע גם המאהדי. ואילו בערים המעורבות, שהיו בהם ערבים נוצרים ומוסלמים, קמו המוסלמים על השייכים שלהם ועל חכמיהם.
חרדה אחזה גם במשטרים הערביים המתונים. ככל שהתבררו ממדי התופעה הזאת, תחיית מתים יהודית, גברו האיומים שהשמיעו מנהיגי ערב והעולם המוסלמי, וקול השוועה שעלה מן המסגדים המפוזרים ברחבי תבל, ואפילו בבירות אירופה. מומחי דמוגרפיה והיסטוריונים נוכריים חישבו את כמות היהודים העולים מן המתים ושבים אל ארץ הקודש, חילקו את שטחה של ישראל בכמות השבים אליה, והגיעו למסקנה, שישראל לא תוכל לעמוד, מבחינת משאביה הטבעיים, בריבוי העצום הזה של נפשות, ותהיה מוכרחה לפלוש לשכנותיה, להתפשט אליהן ולהשתלט על אדמותיהן.
בינתיים החלו הנוצרים דוחקים את רגלי המוסלמים מעריהם ומשכונותיהם, באירופה כולה.
עד שובו של ישו היו הנוצרים והמוסלמים בכל ארץ וארץ מאוחדים בחרדתם וביראתם מפני היהודים. אבל עתה, שגם ישו חזר, והוותיקן הפיץ את דבריו מבית הנשיא ומהר האושר, היו אנשי כמורה, שקראו למתפללים לצאת ולגרש את המוסלמים מארצותיהם.
בערים שונות בעולם יצאו נוצרים צעירים לשכונות המוסלמיות, רדפו את המהגרים וסילקו אותם מבתיהם. והמוסלמים, שמקודם פרו ורבו, מילאו את רחובות הערים והקימו בתוכן קהילות ומסגדים, שווקים ובתי עסק, מצאו עצמם נדחקים מתוך הערים אל נמלי הים בפאתיהן.
רבים מהם מכרו רכושם, ארזו מיטלטליהם ומיהרו לצאת אל ארצות מוצאם. אחרים, שהתקשו לעזוב את החיים הנוחים שהורגלו בהם, איחרו את המועד. בתיהם נשרפו, חנויותיהם נבזזו, בתי העלמין שלהם חוללו באישון ליל.
משפחות שלמות נדחקו בספינות שמיהרו לצאת מנמלי אירופה, מיטלטלות על פני ימים בדרכן ללבנון ולטורקיה, לסוריה, לירדן, למצריים ולאפגניסטן. לחץ הפליטים כה גבר, עד שבכינוס חירום של שרי החוץ של המדינות המוסלמיות הוחלט, שעד בוא המאהדי תממנה מדינות המפרץ הפרסי את קליטת הפליטים המוסלמים בארצותיהם.
המוסלמים קראו להצלה לנשיא ארצות הברית. הוא, שמוצאו היה מוסלמי כמוהם, עורר תקווה בליבם כי יעניק להם הגנה מפני רודפיהם. אבל הוא לא היה יכול לפצותם על היעדרו של האימאם הנעלם, מול שיבתם של ישו ושל המשיח היהודי.
בחוגי הימין ובסנהדרין נשמעו קריאות לחידוש ארץ ישראל הגדולה, מלכות שלמה, וחברי כנסת ורבנים הציגו בפני הממשלה, הסנהדרין והציבור מפות שונות, המשחזרות את עברה הקדום של ארץ ישראל ההיסטורית, לפני הכיבוש והגלות. מצור ועד החידקל, מהרי אדום ועד הים הגדול.
